אל תיפגשו עם אנשים מהאינטרנט (boyxboy)

האובססיה שלי

-אנטוניו-

אני לא יודע למה אני אובססיבי אליו כל כך, אולי זה המראה הזה שממיס אותי, העיניים הכחולות עם המבט החודר, או תווי פניו העדינים, או שאולי זה בכלל האופי הכובש שלו, החיוכים שהוא תוקע מדי פעם, כשהוא חושב שאני לא מסתכל, או הטעם המדהים שלו במוסיקה, אני לא יודע איך הוא לקח את ליבי, אבל הוא הצליח.

אולי בגלל זה הבטחתי לבלנקה את מה שניסיתי להתחמק ממנו כל הזמן הזה. הייתי נותן את הכול בשביל לראות אותו מחייך אליי, בשביל לחבק אותו, בשביל להרגיש אותו, אף פעם לא הרגשתי ככה. אני יודע שאולי לעבוד עליו כדי להיפגש איתו היה מרושע מצידי, אך בזהות הנוכחית שלי הוא לעולם לא היה מסתכל עליי, ובצדק. למה שילד כמוהו ירצה קשר עם גאנגסטר כמוני?

הייתי חייב לשקר לו, אחרת לעולם לא הייתי רואה את פניו היפות והעדינות. בפעם הראשונה שראיתי אותו, איבדתי את המילים. הוא אמנם היה יפה בתמונות, אך במציאות הוא היה מלאך. הגוף הדקיק שלו, העור הלבן כמו שלג, ועיניו הכחולות שכל אחד היה רוצה לקבל מבט אחד נואש מהן, והקול שלו? הקול שלו מתוק ונעים כמו פעמוני רוח. כל כך כאב לי שהוא דחה אותי, שהוא פחד ממני, לא יכולתי לעמוד בזה.

אני רוצה להיות כן איתו, אך כרגע לטובתו, יש דברים שעדיף שלא ייכנסו לתודעתו. ראיתי אותו ישן ברוגע על הספה, ושקלתי אם להעיר אותו שיעבור למיטה או להשאיר אותו לישון בסלוני. התיישבתי לידו בשקט וליטפתי את שיערו הרך והבהיר, הוא היה כל כך יפה. נשאתי אותו בעדינות, מפחד להעיר אותו, והנחתי אותו על מיטתי, מלטף את גופו הצנום בנועם.

אני חייב לקיים את הבטחתי לבלנקה. לא משנה כמה זה יהיה קשה. עשיתי זאת בעבר, רק עוד פעם אחת. יהיה בסדר, ניסיתי לעודד את עצמי ויצאתי מהדירה, נועל אותה ונותן לבייבי שלי לישון את שנתו בשלווה.

התקדמתי למכוניתי והתנעתי את הרכב, רועד בעצבנות. הרגשתי את שרירי מתקשחים בזעם, כל גופי שידר "לברוח" אך הייתי חייב לעשות זאת למענו, גם אם אחר כך יהיו לזה השלכות חמורות, אני אעשה הכול בשביל האחד שהתאהבתי בו, מעולם לא הרגשתי ככה. התחלתי לנסוע לאחוזתה של בלנקה שנמצאת ברחבי וושינגטון הבירה. בלנקה היא בת למאפיונר ספרדי ידוע, שרצח מאות אנשים, וכך הגיע למקומו הנשגב בעולם הפשע.

לאחר שהשומרים קיבלו אישור להכניס אותי לאחוזה המפוארת, התחלתי לעלות במדרגות בחשש, מפחד ממה שעתיד לבוא. נכנסתי לחדרה, כשהיא יושבת על מיטתה, לבושה בשמלה קצרצרה בצבע אדום זעקני, שהבליט את עורה הבהיר והקר. רגליה הדקיקות נחו על המיטה והיא הביטה בי ברעבתנות.

"איחרת." היא ציינה.
"היו לי דברים לעשות." עניתי בקצרה, מנסה כמה שיותר להימנע משיחה.
היא ירדה מהמיטה והחלה ללכת סביבי, ולבחון את גופי שרתח.
"אתה יודע," היא נגעה בזרועי, "חיכיתי לזה הרבה זמן." היא אמרה בקול קר, "אבל אתה מכיר אותי, אני מקבלת כל מה שאני רוצה." היא אמרה בחיוך דוחה על פניה באדישות והקרות.
היא אזקה את ידיי והחלה להוריד את חולצתי בקלילות, בזמן שאני כועס ומתנשף.
"הולך להיות לילה מהנה." היא אמרה והפשיטה את שמלתה.