העיתון

דעות לא פופולריות❄

בדרך כלל אני מדברת על דעות לא פופולריות שקשורות לפאנדומים, אבל רק הפעם אני אדבר על נושא שלא קשור לאף פאנדום. זה נושא שמאוד מאוד מציק לי וחשוב לי לדבר עליו.

היום אני הולכת לדבר על חברויות אפלטוניות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, החברים הכי טובים שלי הם בנים (אל תיעלבי, פרד. גם מקום שני זה מאוד מכובד). 

אני לא יודעת למה, אבל זו פשוט עובדה.

ומאז כיתה א', כל החברות (והאויבות) שלי משפפות אותי איתם.

כשהייתי בכיתה א' ישבתי בכיתה ליד ילד שהיה חבר די טוב שלי, ואהבתי ללכת איתו מכות (לא רק איתו, אגב. אני מרביצה הרבה גם לאחים שלי ולפרד המאוד מסכנה, ולמדתי מספר סוגים של אומנויות לחימה). הילדים בכיתה שלי ראו בזה סימן ברור לאהבה. אחרי הכל, הייתי בת שש. ממש רווקה זקנה.

ואז, בכיתה ב', שיפפו אותי עם ילד שאפילו לא היה חבר כזה טוב שלי.

ומכיתה ג' עד עכשיו, חברות שלי משפפות אותי וילד בשם נתן, שהיה פעם החבר הכי טוב שלי.

זה ממש מעצבן, כי אני בטוחה ב-99% שהילדה שהתחילה את השמועות האלה מאוהבת בנתן ופשוט קינאה בי בגלל שהייתי כל כך קרובה אליו.

בקיצור, החיים שלי הם סיוט מאז.

אבל אם חשבתי שזה היה גיהינום, בכיתה ו' התחיל הגיהינום האמיתי.

בכיתה ו' פגשתי ילד מאוד נחמד בבית הספר למחוננים שבו אני ופרד לומדות.

נהיינו חברים מאוד טובים וכיום אני מחשיבה אותו כחבר הכי טוב שלי. 

כשהבנות בכיתה שלי שמעו על זה דרך אותה הילדה שהתחילה את השמועות עלי ועל נתן, שגם היא לומדת איתי בבית הספר למחוננים, הן התחילו לשפף אותנו.

אבל הפעם, הן שיפפו אותנו הרבה יותר.

אחת מהן אפילו עקבה אחרינו וצילמה אותנו.

הן אפילו סיפרו על זה לבנים בתנועת הנוער שלי.

והבנות תיעבו את הבנים. הן אף פעם לא דיברו איתם ותמיד שררה בינינו שנאה (בזמן האחרון המצב התמתן מעט, אבל כשהייתי בכיתה ו' היתה יריבות נוראית בין הבנים לבנות). ברגע שהן סיפרו להם זה הפסיק להיות בדיחה לא מצחיקה, והפך להיות מטרד רציני.

הן הציקו לי על זה כל הזמן, ופשוט נמאס לי. אז התחלתי להציק להן בחזרה.

בכל פעם שהן הציקו לי, אני התחלתי לדבר עליהן ועל הבנים מהשבט שלנו, ואז הן היו מובכות ומשנות נושא.

והקטע הוא, שכמה מהשיפים שאני יצרתי באמת התגשמו!

אחת הבנות בשבט שלי התחילה לצאת עם ילד שאני שיפפתי אותה איתו שנתיים לפני כן (האם אני אורקל?) ואז התחלתי לרדת עליה המון לגביו. זו היתה תקופה נהדרת, כי היא די הפסיקה לצחוק עלי. אבל אז הם נפרדו ואני הייתי צריכה להתחיל לשפף אותה עם עוד בנים (שדרך אגב, עם שניים מהם היא באמת יצאה. יכול להיות שניחנתי במתת הנבואה ולא ידעתי?).

בכל מקרה, ההצקות נמשכו במשך כמה שנים עד לא מזמן, כשכבר ממש נמאס לי.

זה הגיע למצב שאפילו הילדות מהכיתה שלי בבית הספר החדש שלי שיפפו אותי עם החבר הכי טוב שלי, ותזכרו שאף אחת מהן לא מכירה אותו. 

זה כבר ממש עיצבן אותי, אז פניתי לאחת הבנות העיקריות שהציקו לי וכתבתי לה בוואטסאפ שכמו שהיא שונאת שמשפפים אותה עם החבר הכי טוב שלה (וזה קרה הרבה), גם אני שונאת כשזה קורה לי. אמרתי לה שנמאס לי ושזה ממש לא בוגר. להפתעתי, היא הסכימה איתי. 

זה קרה רק לפני כמה שבועות, אז אני עוד לא יודעת מה יקרה.

בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות זה לקוות שהן יפסיקו עם זה ולתכנן תוכנית גיבוי (שכוללת אש יוונית, פיצוצים ואת הבונקר של פרד) למקרה שלא.

כל השיפים ביני לבין החברים הטובים שלי מעצבנים אותי מכמה סיבות:

1. אצטט את ריינה המדהימה, "למה חברות אמיצה חייבת להפוך תמיד לרומן?". 
למה בכל פעם שיש לי חבר טוב כולם מניחים אוטומטים שהוא החבר שלי? למה אני לא יכולה לאהוב אותו בצורה אפלטונית לחלוטין? למה א-נשים תמיד מנסים לקחת ידידות מדהימה בין שני חברים טובים ולקלקל אותה עם שמועות מטופשות ודעות קדומות?

2. זה פוגע גם בו. כמה מהבנות שמשפפות אותי איתו מכירות אותו ולמדו איתו באחד השיעורים בבית הספר למחוננים. זה ממש מעצבן אותי, שהילד הנחמד והמקסים הזה צריך לסבול בגלל שיש בכיתה שלי כמה בנות מטומטמות.

3. זו הומופוביה. אני סטרייטית לחלוטין, אבל מה אם לא הייתי? הן אף פעם לא שיפפו אותי עם חברות טובות שלי. 

4. הן אפילו לא מכירות אותו! אני משערת שיש בערך מאה בנות שמשפפות אותי ואותו, ומתוכן רק שתיים בכלל פגשו אותו. 

5. זה פשוט מטרד אחד גדול. זה נורא מעייף וכבר אין לי כוח להמשיך להסביר ולהתעצבן. הידידות איתו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, והן פשוט הורסות את זה. 

6. זה ממש לא בוגר. גם אם הוא היה החבר שלי, אז מה? למה אכפת להן? זה לא עניינן והן לא אמורות להתערב בזה. 

7. זה ממש שוביניסטי. הן פשוט מניחות שבגלל שאני בת אני חייבת להיות במערכת יחסים או להיות מאוהבת במישהו. אני לבד ואני לגמרי מאושרת. כרגע אני לא רוצה חבר, וגם אם רציתי, לא הייתי בוחרת בחבר הכי טוב שלי. הוא מקסים ואני מתה עליו, אבל בשבילי הוא רק ידיד. וזה ממש לא "רק". הוא אחד הא-נשים הכי חשובים בחיים שלי ואני מוכנה לסבול את כל ההצקות של חברות שלי בשבילו. חוץ מזה שבחיים לא הייתי מסכנת את הידידות שלנו.

ולסיום, אני הולכת להציג שיר שאני, פרד וכמה חברות שלנו כתבנו בשיעור פמיניזם, בדיוק על הנושא הזה: 

"מתי החתונה?" / מאת להקת מחנה החצויות

כשאנחנו רוכבים על אופניים או סתם מדברים,
שואלים כל החברות והחברים
שאלה שאני באמת לא מבינה,
"נו, מתי החתונה? נו, מתי החתונה?"

כשאנחנו הולכים לסרט או סתם מדברים
הם ישר מתחילים ועלינו צוחקים
הם לא מבינים שזו חברות קצת שונה
"נו, מתי החתונה? נו, מתי החתונה?"

כשאנחנו ביחד פיצה אוכלים
הם שוב לועגים, שוב שואלים
את השטויות שלהם אני לא קונה
"נו, מתי החתונה? מתי החתונה?"

לפעמים זה כבר נמאס ואני רוצה להשיב להם אש:
"מה, אתם ילדים בני ארבע?
ילדים בני חמש?"
אני להם עונה
"נו, מתי החתונה? מתי החתונה?"