Together | Jikook

חיית מחמד עלובה

בשנות ה-90 פרצה מלחמה בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. צבא צפון קוריאה החזק פרץ את הגבולות המפרידים בין שני צידי קוריאה ונכנס אל תוך שטחה של קוריאה הדרומית.
כך החלה המלחמה בימים אלו, הצבא הצפון קוריאני ידוע בזה שהוא צבא גדול, חזק וצבא מאוד אבל מאוד אלים.

באותה השנה באותו החודש ובאותו היום ובשעה הזאת פרצה המלחמה הגדולה ביותר בין שני צדדים שונים לגמרי.
שני צדדים ששונאים זה את זה. שני צדדים שלא יסתדרו לעולם.

כמובן שבאותה התקופה היה גם לצפון קוריאה צבא.
כל האנשים שנלחמים על כבודה של צפון קוריאה, האנשים שהורגים במו ידם המונים ללא שום אכפתיות, האנשים שנשארים עם דם הקורבנות על ידיהם, האנשים שלא רואים בעיניים, האנשים שנדמה שאין להם לב, שאין להם משפחה, שאין להם רצונות משל עצמם, שאין להם חלומות, שאין להם דאגות, האנשים שאין להם שום דבר טוב לחיות למענו.
כל האנשים האלו היו חלק ממנו.

כמובן שגם לדרום קוריאה היה צבא. אך... לצערם, הוא לא יהיה חזק מספיק.
חלק מאוד גדול מהצבא הדרום קוריאני חוסל בקרב הגדול על ידי הצבא הצפון קוריאני.
השאר?... לא נמצאו.

אך מה יעלה בגורלם של חבורת נערים שמנסים להתקיים ולשרוד בעוד שחלה מלחמה בחוץ?

נ.מ כללית

"לאן אתה הולך ילד שלי?"
"החוצה עם החברים"
"אה בסדר אבל אל תחזור יותר מידי מאוחר, שלא יחשיך בחוץ!" אמרה האימא בדאגה.
"בסדר אימא, אל תדאגי לי" ענה הילד בן ה-15 לאימו.
"ביי חמוד" היא אמרה לו בעוד שבנה יוצא מהבית וסוגר את הדלת אחריו.

"ג׳אנגקוקי!" הילד מבחין. ורץ אל כיוונו של חברו הטוב שגר בבית מעבר לרחוב ממש ממול. "ג׳ימין!" ג׳אנגקוק זועק בהתלהבות ותופס את חברו שבדיוק קופץ עליו בחיבוק. "איך אתה?" ג׳אנגקוק שואל עדיין מחבק את ג׳ימין ומחייך את החיוך הארנבי שלו.
"אני בסדר ואתה?" "אני גם בסדר" שני הילדים נפרדו מהחיבוק וחייכו אחד אל השני בהבעה מלאה בשמחה.

"בוא נעשה תחרות ריצה עד לסוף הרחוב!" ג׳ימין מציע. "מי שמגיע אחרון הוא ביצה סרוחה!" ג׳ימין מוסיף ומצחקק. "אני מתערב איתך שאני יותר טוב ממך" ג׳אנגקוק אומר בגאווה. "הא! היית מת. אני זה שעומד לנצח" ג׳ימין עונה בחיוך ערמומי קטנטן.
שני הבנים עמדו על המדרכה בקצה הרחוב. "היכון... הכן... צא!" ג׳ימין הכריז ושני הבנים התחילו לרוץ במהירות על השלג הלבן.
בנתיים שניהם באותו המקום ובאותו הקצב אבל אז ג׳אנגקוק מגביר את מהירות רגליו, רץ מהר יותר ומגדיל את הפער בין השניים.
עכשיו ג׳אנגקוק מוביל. "היי! זה לא הוגן!" ג׳ימין צועק, גורם לחיוך לעלות על שפתיו של חברו. לא רוצה להפסיד. רואה את ג׳אנגקוק מתרחק עוד יותר. אז הוא מגביר את המהירות שלו ורץ בספרינט עוצם את עיניו. מקווה שיצליח לעקוף אותו בנס ולנצח.

אך אז, בום! הוא נתקע במשהו קשיח כמו קיר שהופיע משום מקום, שגרם לו לעוף אחורה ולנחות על הרצפה שמלאה בשלג שלא כל כך ריככה את נפילתו.
"אההה..." ג׳ימין נאנק בכאב. ומחזיק בראשו עם ידו השמאלית. לפתע פוקח את עיניו ומביט למעלה. רוצה לדעת במה בדיוק הוא התנגש.

אז הוא לפתע מבחין בשוטר הצפון קוריאני הגדול שעומד מולו.
הוא נראה כל כך מפחיד. כל כך גדול, עם חזות מאיימת. עם מבט כועס שיכול לרצוח.
שג׳ימין לא מאמין שהוא באמת פשוט התנגש בו עכשיו.
הוא כל כך מפחד שהוא יעשה לו משהו. הוא מתחנן במחשבותיו שלא יהרוג אותו.
בגלל הסיבה הזאתי באותה התקופה הילדים לרוב אפילו לא הראו את הפרצוף שלהם מחוץ לבית בימי המלחמה, הם פחדו מהאימה.

"אתה לא רואה לאן אתה הולך ילד?!" השוטר צעק עליו וג׳ימין רק התכווץ בלחץ ובחשש על רצפת השלג. "ס-ס-סליחה אדוני.. א-אני לא הסתכלתי! לא התכוונתי.." ג׳ימין מגמגם בפחד, משפיל את ראשו. אל הרצפה ממש נמוך מכווץ את עיניו בפחד ומתחיל לרעוד.
"אז כדאי.. שתסתכל לאן שאתה הולך!!" השוטר צעק. מוציא את האלה השחורה (אלה- נבוט) מחגורת הנשק שלו והניף אותה באוויר. הנער הצעיר כבר ידע שזה הולך לכאוב. ובאמת שרק לעיתים נדירות הוא באמת "זוכה להתעסק" עם שוטרים וחיילים צפון קוריאנים, כי לא כל יום הוא היה נתקל באחד מהצבא הצפון קוריאני.

בום!

המכה הגיעה ואיתה גם הכאב. יבבות קטנות יצאו מפיו של הנער הצעיר.
עד שלפתע ג׳אנגקוק הגיע בריצה.

"היי! היי! ג׳ימין! אתה בסדר?" ג׳אנגקוק מתכופף אל ג׳ימין ומניח את ידו על כתפו של האחר. משתדל להרגיע אותו. אך ג׳ימין הקטן נראה שקוע בכאב, כך שלא יכל לענות ממש.
"למה עשית את זה?" ג׳אנגקוק שואל את השוטר בכעס. והינה הוא כבר יודע שהוא הולך להתחרט על זה שהוא אפילו העז לפנות אל השוטר המפחיד ולהוציא מילה אחת מפיו נגדו, אך הוא היה חייב להגן על חברו לא משנה מה יהיה המחיר! גם אם הוא יחטוף גם כן.

"אל תענה לי!, ואל תתחצף אליי ילד מטומטם!" השוטר אמר וחבט גם בגבו של ג׳אנגקוק מכה חזקה עם האלה השחורה שלו. וג׳אגנקוק מתקפל מיד ומתמוטט אל השלג הקר. נשכב ליד ג׳ימין בכאב.
"יש לכם מזל שאני במצב רוח טוב היום ילדים ושאני לא הורג אתכם כאן ועכשיו." השוטר המרושע אמר בקול הנמוך והמחוספס שלו. והלך משם משאיר אחריו סימנים של טביעות כפות הרגליים של נעליו על השלג הלבן.

"אהה..." ג׳ימין נאנח בכאב בשנית ואז מתיישב. "ג׳אנגקוק-אה.. אתה בסדר?" הוא שואל בעדינות, אוחז בידו של ג׳אנגקוק ומושך אותו למעלה למצב ישיבה.
"כן ג׳ימיני.. למרות שזה כואב ממש.." ג׳אנגקוק עונה ובאותו הזמן מחזיק בגבו עם ידו השמאלית. מסתכל למטה לכמה רגעים ואז על ג׳ימין. "ואתה?.. נפגעת?" ג׳אנגקוק שואל בדאגה את חברו. "כן.. אבל אני יהיה בסדר.. לא היית צריך לעשות את זה ג׳אנגקוקי.. עכשיו בגלל שהתערבת
עכשיו גם לך כואב.. אייש, אתה ממש אידיוט לפעמים
גם אתה נפגעת..
אבל, זאת בכלל לא אשמתך" ג׳ימין אומר לו בעודו מסתכל למטה בזמן שמדבר אך אז מזיז את מבטו הצידה ומוסיף. "זה לא באשמת אף אחד מאיתנו. הכל זה רק באשמת הצפון קוריאנים!
אייש.... אני שונא את הצפון קוריאנים האלו!.. הם ממש.. מפחידים"

"נכון.. אבל אנחנו לא יכולים לתת להם לנצח ככה! זה לא הוגן.." ג׳אנגקוק התלונן. "נכון... זה באמת לא הוגן." ג׳ימין אמר בראש מושפל. אבל אז הרים את ראשו למעלה כדי להסתכל על חברו הטוב ביותר ואז הסיט את מבטו הצידה עם הבעה כועסת על פניו. "אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לגבי זה.... אנחנו הצד החלש. שום דבר כאן לא הוגן.
אני מרגיש כאילו אני איזה חיית מחמד עלובה."