וואנשוטים תמונות ובקיצור ספר לנארוטו

אהבה

הפאנפיק הזה אחרי מלחמת השינובים הרביעית.
אגב, הרעיון הזה ישב לי הרבה בראש אז תהנו😊

נ.מ: אוזומקי נארוטו
עכשיו,
כשהמלחמה סוף סוף נגמרה והצלחתי להחזיר את סאסקה,
היה לי זמן לנוח ולהנות.
עדיין לא שמו לי את היד המלאכותית אבל מבחינתי זה היה בסדר.
החלטנו כל הקבוצות שהיו באותה הכיתה באקדמיה,
להיפגש ביחד באיזשהו מקום,
וסתם לשחק ביחד,
כמו ילדים רגילים.
כשקבענו באיזה יום ושעה ניפגש הייתה רק בעיה אחת,
איפה להיפגש?
בגלל שרוב הבתים היו תפוסים מכיוון שדי חיה בהם גם כל שאר המשפחה,
ואנחנו רצינו בית שקט.
הצעתי את שלי כי אני גר לבד,
כי ידעתי שחוץ מהחברים שלי אין באמת מישהו שיבוא לבקר אותי.
אחרי שהתלבטנו קצת באמת קבענו להיפגש אצלי, ביום חמישי ובשעה שש בערב.
יום חמישי היה בעוד יום.
סאסקה גם עדיין לא עזב למסע שלו מסביב לעולם אז גם הוא יכל לבוא וזה שימח אותי ממש.
אבל בו בזמן החלטתי החלטה, אני אהנה אבל אני לא אשכח בחיים שלי גם את המתים במלחמה הזאת,
אנשים כמו נג׳י או ג׳יראיה.
טוב, אז זה יהיה איחוד של כולנו, כל הקבוצות.
אחרי שהחלטנו על זה והגעתי הביתה ועלתה בראשי עוד בעיה,
מה אני עושה עם הבית המטונף שלי?
סאקורה-צ׳אן תרצח אותי עם היא תראה אותו ואני גם מניח שאחרים לא רגילים לזה.
טוב אז התחלתי לנקות אותו.
זאת הייתה משימה די קשה והלוואי והייתה לי עזרה.
אגב כמה שניות אחרי שחשבתי על זה, העזרה הופיעה.
אני הרגשתי שמישהו צופה בי מהחלון שלי, הסתכלתי אבל לא ראיתי אף אחד.
אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה שאני יודע מי זה ובכדי לראות אם אני צודק או לא צעקתי: ״סאסקה!
ראיתי אותך.״
וכמובן שצדקתי.
הוא יצא מצד החלון ואמר,״היי נארוטו״,
והוסיף אחרי זה אנחה,
סאסקה טיפוסי.
לאחרונה הייתה לי תחושה מוזרה כל פעם שראיתי אותו,
כמו מה שפעם הרגשתי ליד סאקורה.
לא רציתי להאמין לזה,
אבל נראה לי שאני מאוהב בסאסקה.
הוא גם התנהג אלי מוזר יותר לאחרונה,
הוא שם לב אליי יותר וזה באמת ממש ממש ממש מוזר.
הוא גם ידידותי אלי.
בכל מקרה נחזור לסיפור.
הוא אמר, ״היי נארוטו,״ ואז נאנח.
״שמעתי שלקחת על עצמך להיות הבית המארח של המפגש שלנו.
הנחתי שהבית שלך יהיה ממש מבולגן, ונראה שצדקתי. ״
אם הוא בא עד לפה בשביל לומר לי שהבית שלי מבולגן, עזבו כל מה שאמרתי מקודם, חשבתי.
״אני מניח שזה ממש קשה לסדר אותו לבד, במיוחד כשיש לך רק יד אחת.
תהיתי אם אוכל לעזור לך.״
מה ל-״סאסקה, אתה בסדר?״ שאלתי אותו.
אני מניח שזה היה כל כך חסר טאקט מצידי,
אבל מה אתם רוצים שאני אומר,
הוא התנהג ממש ממש מוזר.
״כ-כן.״ הוא אמר והסמיק ממבוכה.
שנייה, הסמיק ממבוכה, סאסקה באמת בסדר?
לא כל כך ידעתי מה לעשות אז אמרתי שאני מניח שטוב ושהוא יכול לעזור לי אם הוא רוצה.
תהיתי אם יש מצב שהוא מרגיש כמוני, הרי איזו סיבה חוץ מזאת יש לו להסמיק?
בכל מקרה הוא נכנס דרך החלון והסתכל בבית שלי, עכשיו אני קלטתי כמה מבולגן הוא באמת ושבקושי סידרתי שם משהו כי אני לא יעיל מי יודע מה עם יד אחת בלבד.
הוא הסתכל סביבו ואז אמר: ״איך אתה מסוגל לחיות פה?
זה כל כך מבולגן.
ואני חשבתי שאתה נגעל מחרקים ומג׳וקים?
טוב אז ב״-״שנייה, מה בקשר לחרקים והג׳וקים?״ שאלתי בפחד.
״חשבתי שאתה נגעל מהם, אבל אני מניח שטעיתי בהתחשב בזה שכל הבית שלך שורץ ג׳וקים.״
״הוא מה?
לי אין עיניים חדות כמו שלך, אני בכלל לא ידעתי שיש פה ג׳וקים.״ אמרתי לו והוצאתי לו לשון.
״נארוטו, אני ראיתי אותם בלי הריננגאן שלי, אתה היחיד שלא רואה אותם.״
למרבה הצער הרגשתי את קוראמה נוהם בהסכמה בתוכי עם סאסקה.
״אני לא יודע מה לעשות אם עצמי מרוב מבוכה כרגע,״ חשבתי לי.
״תתחיל להעיף אותם״,
הוא הצביע על ג׳וק שיצא מכופסאות ראמן שלי,
״ואולי תיהייה  פחות נבוך.״
״שניה, אמרתי את זה בקול רם?״
קוראמה אמר לי בראש: כן אידיוט שכמוך.
וסאסקה גם אמר לי אותו הדבר, מילה במילה, שנייה אחרי.
הוא גם אמר לי, ״קוראמה יודע שאני מסוגל לשמוע אותו, נכון?
אני משבט אוצ׳יהא ויש לי ריננגאן אז אני מסוגל לשמוע בעזרתו את כל הביג׳ויים אשר נמצאים בתוך הג׳ינג׳וריקים.״
אתה ידעת את זה? (הכתב הזה הוא כשנארוטו מדבר עם קוראמה והכתב הזה זה הכתב שבו קוראמה עונה לו).
כן, אבל אני מניח שאתה לא.
מעצבן אותי שהוא קורא לי קוראמה,
תאמר לו לקרוא לי הקיובי.
טוב, טוב.
״וואו, הביג׳ו יודע יותר מהג׳ינג׳וריקי, לא ידעתי שזה אפשרי.״ סאסקה אמר.
״שקט!״ אני וקוראמה אמרנו ביחד.
״טוב, טוב.
זוג עצבניים שכמוכם.
בכל מקרה, בוא נתחיל לנקות פה.
נעבוד בשיתוף פעולה כמו שעשינו כששיחררנו את כולם מהטסוקויומי הנצחי.
״אגב נארוטו, יש לי רעיון שאולי יוכל לגרום שתיהייה לך סוג של יד.״
״אני אוכל להשיג בחזרה את ביד שלי? קדימה ספר לי! ספר לי!! ספר לי!!!״
״אני אספר לך ברגע שתפסיק לצעוק.״ הוא אמר בשקט ורק במזל שמעתי אותו כי כנראה שאם לא הייתי שומע אותו הוא פשוט לא היה מספר לי.
״טוב, אז נארוטו, בקרב שלנו שמתי לב שאתה היית מסוגל להלביש על עצמך את הצורה של קוראמה בעזרת הצ׳אקרה שלו, נכון?״ הנהנתי. ״אז למה שלא תנסה לגבש את הצורה של הצ׳אקרה שלו לצורה של היד שלך וכך תיהיה לך עוד יד?״
״זה גאוני״, אמרתי וקוראמה נהם: כצפוי משבט הוצ׳יהא.
״למה שלא תנסה לעשות את זה בעצמך אם סאסנו או משהו כזה.״ שאלתי אותו.
הג׳ינג׳וריקי שלי כל כך אידיוט שמעתי את קוראמה נאנח.
מה אמרתי?
עזוב סאסקה גם ככה יסביר לך עכשיו.
״מה שהקיובי אומר, הוא שהצ׳אקרה של שלו היא אומנם בשליטתך אבל היא לא שלך אז אתה בקושי מבזבז צ׳אקרה משל עצמך, לעומת זאת אני, הסאסנו בוא על חשבון העיניים שלי אם נעזוב לשנייה שאני גם לא יכול לבחור את גודל הסאסנו שלי להבדיל ממך.״ הסביר סאסקה בתון יגע.
״אני אנסה את זה כשנגמור לנקות פה״, אמרתי.
אז התחלנו לנקות.
באופן מפתיע, הצלחנו לעבוד בשיתוף פעולה וגם היה לנו כיף ביחד.
אחרי שגמרנו לנקות ולשטוף את כל הבית התיישבו על המיטה שלי, מתנשפים.
״זה מרגיש לי יותר קשה מהקרב נגד קאגויה.״ אמרתי בין התנשפות להתנשפות
והתחלתי לצחוק.
גם לסאסקה נפלט ציחקוק אבל לא נראה לי שבגלל מה שאמרתי.
״למה צחקת?
זה לא היה נראה שצחקת בגלל מה שאמרתי.״
״אני פשוט נזכרתי במשהו מצחיק בקרב נגדה,״הוא אמר בין התנשפות להתנשפות, ״זוכר שהשתמשת נגדה בג׳וטסו הסקסי החדש שלך נגדה ואז באמת הצלחת לתת למה מכה בעזרת זה?״
״כן.״ אמרתי ופרצתי בצחוק שנייה אחרי וגם הוא התחיל לצחוק.
טוב,
בסופו של דבר אחרי שדיברנו ונחנו עוד קצת ניהיה ערב וסאסקה אמר שהוא צריך ללכת.
ניסיתי לשכנע אותו להישאר עוד קצת אבל הוא אמר  שהוא לא יכול אבל הוא יבוא מחר בבוקר.

נ.מ.אוצ׳יהא סאסקה
באופן מפתיע, היה לי היום ממש כיף בחברת נארוטו, והוא גם הצליח לגרום לצחוק, מה שלא קרה כבר חודשים.
זאת הייתה הרגשה טובה להיות איתו, משום מה.
בגלל שאצלו יכולתי לשחרר קצת מתח ובגלל שאנחנו די מבינים אחד את השני וסך הכל כיף איתו אמרתי שאבוא גם מחר בבוקר.
אני מאמין שלא אתחרט על זה.
אני מרגיש לידו גם הרגשה מוזרה כזאת,
האם יש מצב שאני,
אוצ׳יהא סאסקה,
מאוהב?
הסמקתי רק מעצם המחשבה על זה, זה היה כל כך מביך. 
צד אחד במוח שלי המשיך להתכחש לזה בעוד הצד השני היה במצב של : נו,
הסמקת רק מלחשוב עליו,
אם זה לא מוכיח שאתה מאוהב בו,
אז מה כן?
את זה אני אוודא מחר, החלטתי.
היום אני צריך לישון.
ובמילים אלה נכנסתי למיטתי ונרדמתי.
.
.
.
.
.