The devil from heaven// השטן מגן עדן

העולם האמיתי

היי כולם🦋
סוף סוף פרק חדש🌷
מתרגשים מהחופש?🤩
חנוכה שמח!🕎

קמתי על רגלי ופשוט התחלתי ללכת, לא יודע לאן, הרוח תכוון אותי. אני לא מקשיב יותר לקולו שבראשי ורק מדמיין מה יקרה כשאגיע לטרסטין. הלכתי והלכתי בלי סוף, הרגליים שלי כאבו ויכלתי להרגיש את המבוכה והכעס נרקמים בי, התוכנית שהייתה בראשי ברחה כלא הייתה, אני מקווה שהיא תחזור בקרוב כי אני מרגיש אבוד.

"אתה לא יודע בכלל לאן אתה הולך." שמעתי את קולו שוב והתעלמתי, "אני יכול פשוט לשלוח מישהו שיקח אותך." גלגלתי את עיניי וחיכיתי שאור השמש יעלה, שאני אוכל לראות מה אני עושה ואיפה אני. הקול שלו עיצבן אותי יותר ויותר ועצמתי את עיניי, רגליי ממשיכות ללכת באי ידיעה לאן ואני מנסה לכבות את המחשבות שלי, לחשוב על כלום, כלום ושום דבר. נשמתי עמוק והרגשתי את רגליי צונחות "נתראה בקרוב." שמעתי את קולו לאחרונה.

פקחתי את עיניי במהרה, כאילו קמתי מחלום רע. הסתכלתי סביבי והייתי בחדר ריק ולבן, על מיטה, לא יכלתי לזוז, הרגשתי כאילו והייתי קשור לה. גופי כאב והזיע, כאילו רצתי אלפי קילומטרים. איפה אני?

לא מיהרתי להילחץ ולהכריח את עצמי לנסות לקום, פשוט חיכיתי שמשהו יקרה, שמישהו יבוא, לא משנה מי. נשענתי בחזרה לאחור אחרי עוד ניסיון אחרון, מסיט את מבטי כמה שיותר מהאור החזק הבוהק שמעל ראשי, נשפתי החוצה אוויר קר ורק אז שמתי לב שכלכך קר פה, אך גופי לא רועד או מגיב בחריפות לקור הזה, כאילו שהתרגלתי לו. על גופי הייתה חולצה לבנה דקה ומכנס אפור ארוך ודק

"יש פה מישהו?" שאלתי, מקווה שמישהו יענה, זה כבר מרגיש לי לא נוח. לפתע שני אנשים שלא הצלחתי לזהות נכנסו לחדר, שניהם לבושים בחלוקים של רופאים, לאחד מהם יש מגש שעליו כל מיני סוגי כדורים בידיים, מה לעזאזל קורה פה? הם הסתכלו אחד על השני והנהנו, הם הסתכלו עליי וניסו להסביר לי משהו, לא שמעתי כלום. רק אז הרגשתי את המכשיר שעל ראשי, הסתכלתי כלפי מעלה, לנסות לתפוס את החפץ בעייני, אך לפני ששמתי לב אור כחול חלש יצא ממנו ועיניי נעצמו בחזרה.

הסתכלתי סביבי וראיתי את המקום המוכר. הגעתי לבית של טרסטין. הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מה קורה פה, לפני דקה הייתי בחדר לבן עם שני אנשים ועכשיו אני פה, יכול להיות שכל זה לא אמיתי? לא היו לי הרבה דרכים לבדוק את זה, נגעתי בידי והרגשתי אותה, היא רגילה לגמרי. זה הגוף שלי. נכנסתי במהרה לבית, מחפש את טרסטין, "טרסטין!" צעקתי, התכוונתי לעלות במדרגות אך לפתע ראיתי את גופו הגדול מתהלך לעברי, חייכתי ופיניתי לו מקום לעבור, הוא חייך אליי והסתכל עליי במבט טיפה מוזר, "ליאו?" שאל והנהנתי, "הכל בסדר?" שאלתי והוא עמד ליד הספה, "אתה חייב לברוח מכאן, כמו שעשית פעם קודמת. תיכנס למחשבות שלך ותצא מכאן!" אמר בקול ונבהלתי מעט, על מה הוא מדבר? החדר הלבן כן היה אמיתי?

"אתה חייב ללכת מכאן, בשבילי. אסור לך להישאר כאן זה מסוכן בשבילך. בבקשה ממך תלך!" הסתכלתי עליו ובמבט מבולבל ומעט עצוב, "אבל עד שמצאתי אותך טרסטין.״ אמרתי בחיוך קטן מלא תקווה וקירבתי את ידיי אליו, ״אני לא רוצה לעזוב אותך שוב. מי יודע בכלל אם אתה קיים שם בחדר הלבן ההוא?״ דמעות עלו לעיניי, פתאום הבנתי כמה הוא חשוב לי. ״אני רוצה להיות איתך, להכיר אותך יותר, לאהוב אותך. למה אני צריך לוותר על זה שוב?" שאלתי והדמעות החלו לזלוג, ידיי כבר כרוכות סביבו וראשי נח בקלות על כתפו, הוא מחבק אותי חזק, אני לא רוצה לעזוב אותו. סוף סוף הרגשתי במקום טוב, רציתי להיות פה.

"תקשיב לי,״ הוא אמר והרחיק אותי ממנו מעט כך שראיתי את פניו, ״אתה תמצא מישהו אחר שמה למטה, בחדר הלבן הזה. אתה תשכח אותי ותבין שמה שהיה פה היה קצר מידי בשביל להיות אמיתי, ועם כמה שאני רוצה שזה יהיה זה אף פעם לא יוכל לקרות כאן. אז בבקשה, תיכנס למחשבות שלך שוב ותצא מכאן." ביקש וחיבקתי אותו בחוזקה, הרגשתי את ידיו על גבי ואת ראשו על ראשי, "איך אדע ששמה זו המציאות? איך אני יכול לדעת? המוח שלי כבר משתגע מכל השינויים האלו. אני לא רוצה לחיות שוב פעם בהשליה. אני לא רוצה לפחד שוב שהכל לא אמיתי. נמאס לי." בכיתי החוצה והוא הידק את חיבוקו.

"אם אתה תמצא שם את מה שהשארתי לך, אתה תדע שזה אמיתי."

לא שמעתי את קולו יותר.