The devil from heaven// השטן מגן עדן

ברוך הבא לעולם הבא

היי כולם
אני מקווה שכולכם בסדר
תנצלו את ה׳חופש׳ הזה לדברים טובים
אל תיבהלו יותר מידי
תרגישו טוב ואל תשתגעו בזמן הזה🌸
ועכשיו לפרק

הנסיעה לקחה יותר מידי זמן, לפי הרגשתו של ליאו הם היו אמורים כבר להגיע, הכותונת התחילה להציק לו והאור של המקום הזה בוהק מידי ומפריע לו, הוא שאל את המסיעים שלו הרבה שאלות והם כבר התחילו להתייאש ממנו, אבל הוא בסך הכל רצה לדעת.

"הגענו." עינייו של ליאו נפתחו במהירות, האור הבוהק סינוור את עיניו והבין שזו הייתה טעות, ראשו הסתחרר מעט והרגיש יובש מוזר בגרון, הוא מקווה שלאן שהוא לא הולך יש שם מים.

"אתה יוצא לבד או שאנחנו נצטרך לעשות את זה?" אחד מהענקים שאל והוא הניד בראשו לשלילה, "אני כבר בא." ענה והחזיק בראשו, "הוא מחכה לך ועוד מעט הוא יתחיל לכעוס." ליאו מיהר לעסות את ראשו ולהפחית את הכאב, הוא הנהן לעצמו באישור לצאת וירד מן הרכב, מסתכל לצד ורואה בית ענקי.

"בוא אחרינו." אחד מהם אמר, הוא הנהן מאחוריהם והמשיך לבחון את הדרך הארוכה, היא הייתה יפיפיה, בדיוק כמו שהוא רצה לראות שם למטה, בעולם האמיתי, "וואו." הוא פלט בשקט והמשיך להסתכל על הפרחים בצבעים השונים, "אתה אוהב את זה?" קול עמוק ששמע בעבר נשמע, הוא סובב את מבטו וראה מישהו יפה תואר וגבוה מולו, הוא הזעיף את פניו, מנסה להבין מי הוא ומאיפה קולו מוכר לו. "מי אתה?" הוא שאל

"אני אחיו הקטן של אלוהים, מי שהכניס אותך לפה." הוא אמר והצביע לצידו, "א-אתה מקבל המתנה? כלומר- אתה מי שמקבל אותי?" הוא שאל והתעסק בכותונת הלבנה שלו, "כן. זה אני." אמר בחיוך יפה שלא היה אפשר להוריד ממנו את העיניים.

"אפשר לקבל מים?" ליאו שאל בלחש, מרגיש את גרונו מתייבש עוד יותר, "כמובן, בוא ניכנס." אמר והתחיל ללכת לכיוון הבית הגדול, ליאו המשיך לבחון הכל בפה פעור, הוא כל כך התגעגע לזה. "אתה גם תרצה לאכול משהו?" הקול העמוק שאל וראשו של ליאו התיישר, הוא הניד בראשו לשלילה, הוא לא רעב, רק צמא.

הם נכנסו לתוך המבנה והרבה אנשים בתלבושות צמודות מעור עמדו בשתי שורות, הלבוש שלהם היה די חשוף וזה הגעיל את ליאו אז הוא השתדל להסתכל רק קדימה ולעקוב אחרי נעלי העור של האיש. הוא איש בכלל?

"מה אתה?" לפתע ליאו שאל, כל העיניים היו עליו, "מה אתה חושב שאני?" שאל בחיוך שחצני האיש הגבוה, "האיש המזוקן אמר שאתה המלך של הגיהנום, אתה השטן?!" ליאו שאל בחוסר הבנה, וצחקוק נפלט מפיו של היצור, איך כל האנשים בצדדים יכולים להיות כל כך אדישים? ליאו בספק אם הם נושמים בכלל. הוא הסתכל על השורות הארוכות והרגיש כאילו הן לא נגמרות, האיש מלפניו המשיך ללכת וליאו עצר לרגע, הוא התקרב לאחד המשרתים, לפחות כך הוא רואה אותם, והזיז את ידו מול עיניו, הוא לא מצמץ, הוא שם את ידו מתחת לאפיו ואף אוויר לא יצא או נכנס אליו, "מ-מה הם?! הם לא נושמים!" ליאו קרא והשטן הסתובב, "הם לא צריכים לנשום." הוא אמר בזמן שליאו המשיך לנסות למשוך את צומת ליבו של אחד מהם, היצור התקרב אליו והוריד את ידו של ליאו כך שהיו ליד מותניו, "תעזוב אותם, הם בסוף יתעצבנו עליך." הוא אמר, ממשיך לחייך, "אבל אתה תשמור עליי."

היצור נחנק מעט מהאוכל שלו כשנזכר מה הילד אמר לו מוקדם יותר, ממשיך לשמוע את השאלות שלו,"בן כמה אתה?" "ואיפה הכנפיים שלך?" "אתה לא אמור להיות בצבע אדום?!"

"תסתום כבר!" קול רשע יצא ועיניו של היצור הפכו לאדומות, גופו של ליאו רעד מעט וניסה להתעשת על מה שעבר עכשיו, "אני מצטער." אמר היצור לפני שליאו הספיק להגיב וניגב את פיו, קם מהשולחן והולך לכיוון המדרגות, "את, בבקשה תפני את הצלחות." הוא ביקש מאחת המשרתות ועלה, מניד את ראשו בו זמנית

"מ-מה קרה פה?" ליאו לחש לעצמו, "אני חושבת שכדאי שתלך אליו." האישה שניקתה שם אמרה, "אני אפילו לא יודע באיזה חדר הו-" האישה הסתכלה עליו בפליאה, הוא השטן, נכון.

ליאו חיפש את החדר, הדלת לא היית האדומה או מלאת דם כמו שחשב שהיא תהיה, הוא דפק עליה בחולשה, "תסתלקו מפה." הקול המפחיד יצא שוב, "זה אני." ליאו אמר בקול שקט, "זה רק אני." הוא המשיך והסתכל לצדדיו, לוודא שזה אכן רק הוא. "תיכנס." קולו של היצור השתנה מעט, ליאו פתח את הדלת, רואה את היצור חסר החולצה מולו והתחיל להסמיק מעט, הוא היה כל כך יפה

"נהנה ממה שאתה רואה בייבי?" פלאשבק תקף את ליאו לפעמים שקונור היה קורא לו בייבי והעצב התחיל להתפשט, "אל תיזכר בו. בבקשה." היצור אמר בגלגול עיניים, "איך- איך לעזאזל אתה יודע?!" ליאו כעס, "הפעלתי עליך את הכוח שלי." היצור אמר בקול מעט אפל-ציני, "זה לא מצחיק. תפסיק." ליאו אמר, "ואם אני לא רוצה?" שאל היצור כשהסתובב אליו ושם את חולצתו בחזרה, "אז תצטרך לסבול את הקללות שלי כלפיך כל היום." לפתע ראשו של היצור התמלא בקללות מעצבנות שנשמעו בקול הקטן של ליאו והוא מיד כיבה את הדרך לראשו של הילד, "בסדר, בסדר. הפסקתי." הוא אמר בהרמת ידיים והתיישב ליד ליאו על המיטה

"אז מה אתה רוצה לעשות?" שאל היצור את האיש השוכב עכשיו במיטתו, "אני אשמח לסיור בבית הענק הזה, וגם לכמה תשובות. אני עדיין לא הבנתי מי הרובוטים האלו או למה הם מסתכלים עליי ככה." הוא אמר במבט חושב ועם עיניים מצומצמות. היצור צחקק מעט והנהן, "אין בעיה," הוא אמר ונעמד, תופח על רגלו של ליאו בשביל שיקום גם הוא, "בוא נלך לעשות לך סיור ולענות על כמה שאלות."

"כמה כאלו יש לך?" שאל ליאו כשהם הגיעו לגשר השני המעביר בין בניין 1 ל-2, "משרתי שדים? יש לי בסביבות ה-אלף." הוא ענה בנונשלנטיות, כאילו וזה דבר נורמלי, "אלף?!" ליאו היה מופתע, מה הוא עושה עם אלף כאלו?! "למה אתה צריך אלף? אתה רק בן אד- סליחה, יצור אחד!" ליאו אמר את מחשבותיו והיצור צחקק מעט בשל טעותו הקטנה, "אני יצור אחד יותר מידי." ענה

"יצור אחד יותר מידי." ליאו חזר אחריו והיצור הנהן, "איך קוראים לך בכלל? יש לך שם?" ליאו שאל, "המשרתים שלי קוראים לי אדוני, מי שלא יוצא להורג, או יותר גרוע, חוזר לתא שלו, אבל חברים ומשפחה קוראים לי טרסטין." אמר, "ואני- אני יכול לקרוא לך טרסטין?" ליאו שאל בקול מלאכי שטרסטין לא ידע איך אחיו הסכים לוותר עליו ולעזור לו להביא אותו לכאן בשביל לתת אותו לו במקום להכניס אותו ישירות לגן עדן, למרות שהוא היה גם אסיר תודה לאחיו הגדול, בשל יופיו והאינטיליגנטיות של הקטן, זה כל מה שהוא רצה אי פעם. מישהו שיהיה איתו ויוכל להיות כמעט כמוהו.

"לא." ענה לו ועיניו של ליאו נפכחו, אז איך הוא אמור לקרוא לו?

"אני רוצה שתקרא לי קונור."