The devil from heaven// השטן מגן עדן

ההסכמה שסיכמה את הכל

היי חברים מה קורה?🌟
איך החזרה לבית הספר עד כה?📚
מקווה שתהנו מהפרק🌸

נ.מ ליאו
פקחתי את עיניי בזמן הנפילה, מרגיש את האנדרנלין זורם בעורקיי, נחתתי על הרצפה עם שתי רגליי והסתכלתי מסביב, לאן אני אמור ללכת עכשיו? שמעתי מעל ראשי קול של זכוכית מתנפצת והחלטתי שלא משנה לאן ארוץ, אני אצטרך לברוח מהאנשים האלו. הסתכלתי ימינה וקיר מושחט בגרפיטי נראה מולי, מעליו סבך גדול של שיחים ועלים, הסתכלתי לצד השני ופשוט רצתי, מבלי לחשוב פעמיים, הגעתי לכביש שמשניי צדדיו בנינים וחנויות, "אני לא חושב שאני יכול לעזור לך אבל תפנה ימינה." שמעתי קול שכל כך שמחתי לשמוע, המלאך שלי!

רצתי במהירות לכיוון שאמר לי המלאך וקיוויתי שהכל בסדר איתו ולא פגעו בו או משהו כזה, לפתע קול חזק וצורם נשמע באוזניי מה שגרם לי לעצור בפתאומיות ולכסות את אוזניי בשתי ידי, "אתה לא חושב שזה קצת מיותר לברוח ממני? אחרי הכל אני אלוהים." שמעתי וזה כאב כל כך אך לא היה לי דבר לעשות עם זה, פקחתי את עיניי וראיתי אנשים מסתכלים עליי בתדהמה, כאילו שאני חייזר.

"אמרתי לך לא להפר את הכללים ובכל זאת לא שמעת לי, חשבת שזה יסתיים רק בזה שלא תראה שוב את טרסטין?!" צעק והכאיב לי יותר יותר, "אני עומד להעניש אותך אם לא הבנת עדיין. אני עומד להכאיב לך ולהרוס אותך כי הפרת את החוקים שאני בעצמי נתתי לך ועל זה לא תהיה לי מחילה!" ניסיתי להתעלם מהכאב והתיישבתי על ספסל אחד שראיתי משמאלי, "איך אני אוכל לשנות את זה? איך אוכל לזכות בסליחתך?" שאלתי, הוא לא ענה לי כמה זמן וניצלתי זאת בשביל להרגיע את הכאבים שבאוזניי, "אני רוצה שתהרוג את טרסטין."

הסתכלתי על האוויר בשוק, כאילו שעכשיו נפלה פה פצצה ואני היחיד שניצלתי אך אני היחיד שחי עם הכאב הזה של להיות לבד, בלי האהובים שלי ועם שאר העולם. איך אוכל להרוג אותו? אני לא מסוגל. אני לא מסוגל עכשיו וגם לא אהיה בעוד שבוע ובעוד חודש ובעוד מיליון שנים. דמעותיי התחילו לזלוג על פניי ולאט לאט גם על רגליי מבלי ששמתי לב, ראשי היה מורכן כלפי מטה ויבבות חלושות נשמעו ממני, דמיינתי אותי עומד מעל טרסטין המת עם דמו על ידי, איך אוכל לחיות פה אחר כך? הוא העוגן שלי בכל המקום הזה, גם עכשיו כשאנחנו לא קרובים הוא שומר עליי, אני מרגיש את זה. הוא נותן לי תחושת ביטחון וחוזקה שרק איתו הרגשתי את זה אי פעם, חיפשתי משהו ממנו בכל בחור שאי פעם הכרתי, כאילו שמשהו כיוון אותי לאהוב אותו.

אני אוהב אותו. כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם. "אני אוהב אותך טרסטין." לחשתי לעצמי ובכיתי עוד יותר, יכלתי להרגיש את המבטים של העוברים ושבים, הרי את מי לא יעניין מה קרה לבחור צעיר שבוכה בשעה כה מאוחרת על ספסל באמצע הרחוב, אבל גם אף אחד לא ניגש אליי ושאל או בדק אם אני בסדר, "אתה יודע? אתה מאוד מרגש. אתה יכול להיות שחקן בסרט דרמה, זה מתאים לך. אתה בוכה המון." נשמע קול שהתחלתי לשנוא באוזניי, מבטי הפך לכועס, "איך אתה מעז לבקש ממני להרוג את אח שלך?! אני לעומתך אוהב אותו אז למה אני צריך לעשות את זה?!" שאלתי בכעס, צחוק מרושע נשמע באוזניי וזה צרם וכאב, "אני יכול להרוג אותו כאן ועכשיו ואני גם יכול להרוג אותך. אבל אם אתה רוצה לחיות אז אתה תצטרך להרוג אותו בעצמך."

אני רוצה להרוג את האיש הזה או מה שהוא לא יהיה. לא מגיע לו להיות המלך של המקום הזה. לא מגיע לו אח כמו טרסטין ולא מגיע לו לנהל את המקום הטוב הזה. המקום הכי שמור וטהור. לא מגיע למישהו כל כך מלוכלך להיות השולט כאן. ניסיתי לחשוב על תוכנית בכל כוחותיי האחרונים אך שום דבר לא עלה. כנראה שאני חייב להסכים להצעה הזו, אין לי כלכך ברירה. טרסטין אני מבטיח לנסות להציל אותך או לפחות לאהוב אותך עד סוף הימים.

"אני מסכים."