Hey it's me - larry stylinson

- chapter 9

נקודת מבט לואי:

"היי מלאך, יום מספר 73 אני עדיין כאן, ותמיד אהיה. אני לא עוזב אותך. לא אכפת לי מה ייקרה. אני לא יוצא עם מישהו, אני לא חושב שאי פעם אצא עם מישהו שוב. הארי," נאנחתי "איזה מוזר זה להגיד את השם שלך אחרי כל כך הרבה זמן.." ניגבתי את עיניי שהיו יבשות, "הארי אתה היית אהבת חיי, הנשמה התאומה שלי, אתה היית האחד שלי.

למרות שהכרנו בסיטואציה שתמיד קיוויתי שתוכל לשכוח ממנה, למרות שידעתי שאף פעם לא תוכל. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם זה לא היה קורה.

לא היינו מכירים אחד את השני, אבל אתה אולי היית עכשיו עדיין חי, כותב מילים לשירים במחברת שלך כשאתה שוכב על המיטה ובוהה בתקרה. אבל אז אני לא הייתי מכיר את המלאך שלי, שאם היה פה איתי הוא היה יודע כמה אני אוהב אותו, וכמה הוא עזר לי.

הלוואי ולא היינו נפגשים, לא ככה לפחות. הרי נשמות תאומות תמיד ייפגשו נכון? לא משנה מה ייקרה הם תמיד ימצאו את הדרך אחד לשני.

אם לא היינו נפגשים.." שחררתי אנחה מפי "לא הייתי יושב עכשיו על המיטה, בוהה בצד שלך במיטה שלא נגעתי בו כבר 73 ימים.." הרגשתי דמעה זולגות על פניי "כי זה פאקינג קשה הארי" צעקתי.

"א- אני מצטער אני יודע שאתה שונא כשאני מקלל, אתה שונא לראות אותי גם בוכה, למרות שבחיים לא ראית אותי ככה." נשפתי אוויר "רואה מה היה צריך לקרות כדי שאני אבכה? אתה מבין? אתה תמיד רצית לראות אותי בוכה, חושף רגשות, ועם זאת גם לא רצית. כי רצית אותי שמח ומאושר.

איך לא הבנת שאתה מה שעושה אותי מאושר הארי? איך? איך? אתה מה שגרם לי לקום בבוקר עם חיוך ענק. אתה ורק אתה. ועכשיו אני בוכה כי אתה לא כאן. קיבלת מה שרצית, הנה, אני בוכה עכשיו. אתה מרוצה לפחות?" צעקתי לפלאפון, מרגיש כמו מטומטם כי הוא גם ככה לא יקבל את זה אף פעם.

הוא הלך לתמיד.
הארי הלך לתמיד.
הוא לא אהב אותי.
לא הצלחתי להציל אותו.
אני לא הייתי מספיק.

-------------------------------------

"נייל תגיד לו מה שרצית לומר" ליאם אמר, "נו נייל יאללה לא יקרה כלום, מקסימום הוא יעיף אותך מהבית" זאין אמר בחיוך. הסתכלתי לא מבין, זאין הסתכל עליי והפנה את ראשו לנייל. "אני מבטיח שאני לא אעיף אותך מכאן. בסדר?" שאלתי, נייל הנהן בתגובה.

"טוב אז, אל תהרוג אותי לואי, הכרתי בקולג' מישהו, הוא גם הומו" גלגלתי את עיניי, נייל יודע שאני שונא שאומרים הומו זה לא פאקינג קללה. "סליחה, קיצר הגענו למצב שהוא אמר לי מה הוא מחפש במישהו והגבר הראשון שעלה לי לראש זה היה אתה." פתחתי את עיניי "אל תסתכל ככה, תן לזה הזדמנות" ליאם אמר, "אז.. מה אתה אומר לואי? אני אתן לך את המספר שלו ותראו איך זה מתקדם?"

"זה יעשה לך טוב לואי, אתה יודע את זה. אני בטוח שהוא לא היה רוצה שתתקע את עצמך" זאין אמר. נאנחתי "אוקיי אז מה המספר שלו?" הם הסתכלו עליי עם חיוכים על פניהם "תרגעו אני לא מבטיח שום דבר".
"טוב תביא תפלאפון אני אקליד תמספר" נייל אמר, "הוא על השולחן בסלון לך לקחת" נייל התנשף "או שאני אוותר על השידוך הזה, גם ככה לא בא לי על זה." אמרתי "לא לא לא הנה אני ונייל עכשיו יורדים למטה" ליאם אמר והוביל את נייל במדרגות.

"נו ליאם ונייל כמה זמן לוקח לשמור מספר בפלאפון?" זאין אמר וירד במדרגות ואני מיד אחריו.
הגענו לסלון וליאם ונייל ישבו שם עם הפלאפון שלי ביניהם ומבט מודאג. "אהמ אהמ" כחכחתי בגרוני, "זאין בוא רגע" ליאם אמר, הם התלחששו קצת ואז שמעתי את ההודעה הקולית שהשארתי להארי היום בבוקר. פניי נפלו. כשההודעה נגמרה כולם הסתכלו עלי ומבט דואג על פניהם.

זאין התקרב אליי וניגב דמעה מפניי שלא ידעתי שנפלה. הוא שחרר אוויר מראותיו לפני שדיבר "73 ימים לואי? למה לא אמרת לנו משהו לו..." הוא לא אמר את זה עכשיו נכון? "מ- מה אמרת עכשיו?" שאלתי כשעיניי פתוחות לרווחה. ליאם ונייל הסתכלו על זאין בשוק ממה שאמר. "שיט לואי." זאין אמר "שיט?" שאלתי "ווטפאק זאין? מה לעזאזאל?! אתה יודע שאתה לא צריך להגיד את זה נכון? אז למה לעזאזאל אתה אומר? אתה אומר את זה בכוונה כאילו? לעצבן אותי? כי זה מצליח לך יופי זאין." צעקתי בכל כוחי.

שלושת הבנים הסתכלו עליי בשוק יותר ממה שהיו קודם. "מה?! מה לעזאזאל למה אתם פאקינג מסתכלים עליי ככה?" צעקתי "לואי-" זאין אמר ונקטע על ידי "אתה אל פאקינג תפנה אליי" צעקתי והרמתי את ידי, מצביע עליו.

הבנים הסתכלו עליי, סוקרים את גופי, עיניו של נייל אדומות, דמעה נפלה על פניו של ליאם. וזאין.. זאין היה על סף בכי. בחיים לא ראיתי אותו בוכה.
"פ-פאק לא לא לא לא לא לא" הנדתי בראשי "בבקשה שזה לא מה שאני חושב שזה" אמרתי ונשענתי עם גבי על המקרר.
"לואי.." זאין משך באפו "לואי, כמה- כמה זמן?" קולו של זאין רעד. "א-אתה בוכה?" שאלתי והרמתי את ראשי מסתכל על זאין שעיניו כבר נהפכו אדומות, ונייל וליאם בוכים אחד על השני.

"לואי תענה לי... לואי." זאין אמר בשקט, מתחנן "פאקינג תענה לי כבר לואי!!" זאין צעק והעיף עם ידיו את האגרטל שהיה על השולחן. האגרטל נשבר לרסיסים שהתפזרו בכל המרחב, והגיעו גם למטבח.

לקחתי חתיכת זכוכית שהייתה קרובה אליי והלכתי מהר לשירותים שליד המטבח, נועל את הדלת ושומע את הדפיקות על דלת השירותים. "לואי בבקשה לא, אתה יודע שזאין לא התכוון." ליאם אמר. קולו שבור. רועד. "לואי זה לא מה שהוא היה רוצה ואתה יודע את זה." שמעתי את ליאם אומר בזמן שהסתכלתי על בטני התחתונה, שעכשיו זולג ממנה דם.

"מה לעזאזאל לואי?!" נייל צרח, וידעתי שזאין וליאם נבהלו בדיוק כמוני. "הארי היה החבר הכי טוב שלי. אתה רואה אותי פאקינג חותך? הוזה אולי שהוא בחיים? לא. כי יש לי קצת שליטה עצמית לואי. ואם חשבתי שפאקינג הגזמת, עכשיו אני בוודאות יודע שהגזמת. גרמת לזאין פאקינג לבכות. אנחנו מכירים כמה? ארבע שנים כמעט? ובכל הזמן הזה אף פאקינג אחד מאיתנו לא ראה את זאין בוכה. יותר מזה, זאין ניסה לעזור לך, ואתה כמו חתיכת זין רק צורח עליו במקום להבין שאולי זה פשוט נפלט לו. אתה גורם לי לצרוח ולקלל אותך, ובמשך הארבע שנים האלה כמה פעמים זה קרה? פעם אחת?"

שמעתי את הצרחות של נייל, אבל לא התרכזתי בהם. הם חדרו אליי במעומעם. הייתי מרוכז רק בחתכים, שהדם זולג מהם, עייני התמלאו בדמעות. דמעות נפלו מעיניי ונתו על החתכים בבטני. ייללתי בכאב. שמעתי התלחששויות מבעד לדלת "לואי?" זאין קרא "ל- לואי?!" ליאם צעק.

שמעתי את הדפיקות של הבנים על הדלת, הם ניסו לפתוח אותה, שמעתי את הצרחות שלהם כשהם קוראים בשמי, מתחננים שאפתח.

הרגשתי איך הכל סוגר עליי, ראשי הסתובב והכל היה מעומעם. ראיתי אור לבן בוהק לפני שראשי נפל והוטח ברצפה בחוזקה.