Hey it's me - larry stylinson

- chapter 8

*למרות שלא הגענו למטרה, אני אהיה חמודה מהרגיל*

נקודת מבט לואי:

- 6.6.07 - היי

השעה כבר 00:51 נסעתי לאט בכביש, אוויר קר נכנס דרך החלונות הפתוחים, הרדיו משמיע ברקע שיר שקט בווליום שמאפשר לשמוע את המכונית נוסעת.

שמעתי יבבות חלושות, עצרתי את המכונית והנמכתי את הרדיו, מבין שאני לא הוזה. יצאתי מן המכונית והתקדמתי לעבר הרעש, הלכתי לאט ובשקט, שומע איך זה קרוב יותר ויותר, עד שראיתי אותו. שוכב שם. חסר הגנה. (ה.כ. - never been so DEFENCELESS )

התקרבתי אליו, רואה אותו שרוע על הרצפה, מכווץ בפחד, שפתיו נפוחות והוא מחובר בתוך עצמו. לא ידעתי מה לעשות, אבל לא עמדתי להשאיר אותו שם. "ה- היי" אמרתי בקול חלש, הוא לא הגיב ניחשתי שלא שמע אותי אז קראתי שוב בקול רם "היי" אין תגובה. נגעתי בגופו קלות, הוא התכווץ עוד יותר בזמן שפלט צעקה. הוא התחיל לבכות שוב, דמעה, ועוד דמעה נופלות על פניו.

"היי, אני לא יודע מה קרה, אבל אני רק רוצה לעזור." אמרתי. הוא הרים את עצמו לישיבה, הרים את ראשו ופתח את עיניו. העיניים שלו היו כל כך פגועות והרוסות. רציתי לשאול מה קרה, אבל הוא היה פגוע מדי שלא רציתי להציף משהו. יכולתי רק לנחש מה קרה לו. לא רגע לואי לא אין מצב "תשכח מזה לואי חתיכת אידיוט אין מצב" מלמלתי לעצמי, חשבתי שבשקט אך הנער פצה את פיו ושאל "אז אתה לואי?" הנהנתי עם חיוך קטן על פניי. פניו היו חתומות, חסרות הבעה.

"איך הגעת ל- לכאן? אליי? ל- למה באת לפה? א- איך ידעת שאני כאן?" קולו רעד "נסעתי במכונית שלי עם חלונות פתוחים, ושמעתי קול, מישהו, אתה, בוכה. בהתחלה חשבתי שדמיינתי אבל אתה כאן." הוא היה נראה כאילו פגש רוח עכשיו. זה היה מפחיד.
"טוב תתלבש ואני אקפיץ אותך הביתה?" לקח לו שנייה לקלוט ולהבין מה שאמרתי, "לא לא לא לא לא. לא. לא." הוא אמר "א-אני ל-לא צ-" הוא נקטע בבכי של עצמו, רציתי לחבק אותו, להגיד לו שהכל יהיה טוב, אבל זה מוזר מדי, רק הרגע פגשתי אותו.

"ששש הכל בסדר, תתלבש ואני אסיע אותך הביתה" הוא לא זז, חיכיתי כמה רגעים והוא לא הגיב. לקחתי את החולצה שלו, שעכשיו כבר הייתה שרועה על הרצפה, והלבשתי אותו בה, לפחות ניסיתי, כי בשנייה שהגעתי בו הוא קפץ שוב להתחיל לרעוד כמו משוגע. "א- אני לא יודע מה לעשות" מלמלתי בשקט.
הוא נרגע, עדיין יושב מחובק בעצמו, עיניו אדומות ונפוחות. "אני לא אגע בך, רק תתלבש,בבקשה, אני רוצה לעזור לך. אוקיי?" שאלתי, לא מקווה לתשובה למרות שהייתי שמח אם היה עונה. הוא התחיל להתלבש, לאט ובזהירות, כאילו הוא בובת חרסינה ואם הוא יעשה משהו מהר יותר הוא יישבר.

"אני אוביל אותך למכונית שלי?" אין תגובה. הסתכלתי עליו, צועד בקושי. "רוצה שאני אעזור לך ללכת?" שאלתי, הוא מיד נענע את ראשו, נראה שיתחיל לו התקף פאניקה שוב.
התעלמתי מתגובתו לשאלתי, הושטתי את ידי אל שלו, לאט ובעדינות. האצבעות שלנו נגעו אחת בשנייה והוא מיד הסתכל עליי עם מבט מפוחד ודמעה זלגה מעינו. שילבתי את ידינו ביחד, מחזק את האחיזה שלי בו, אך עדיין לא הייתה חזקה מדי כדי שלא יישבר.

הלכנו לאט, כשראיתי את האוטו באופק הוא שילב את ידו בשלי גם. הסתכלתי בעיניו וחייכתי, הפעם חושף את שיניי, מה שהרפה את הבעת פניו במעט. הגענו לאוטו, הוא ישב בזהירות במושב שלידי, כשראיתי שלא עמד לחגור, באתי לחגור אותו בעצמי, אבל בשנייה שנגעתי בחגורה גופו התקשח והתקפל.

הנסיעה עברה בשקט, שמתי אותו בביתו וכשסגר את דלת המכונית מילמל משהו שלא הצלחתי להבין, ומיד המשכתי לכיוון הבית שלי, נסיעה של עוד ארבעים דקות.