Hey it's me - larry stylinson

- chapter 12

נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. ספה שחורה נחה מול כיסא עור חום, שעליו ישב הפסיכולוג.
התיישבתי על הספה ואמרתי 'שלום' לפסיכולוג, שיערתי שהיה בסביבות החמישים המאוחרות לחייו. הוא היה עם שיער אפור-לבן ונמוך ממני במעט.

דיברנו קצת, וסיפרתי לו על הרקע שלי, הוא אמר שאכן אני סובל מדיכאון וחרדה, לא שלא ידעתי זאת קודם. הוא המשיך לעיין בדפים שהבנים הביאו לו ושאל,

- "מי זה הארי?"

הלב שלי נפל. השתתקתי, וזזתי באי שקט על הספה.

"אני רואה שלא נוח לך הנושא הזה, אבל זה חשוב לואי." אמר.

"הארי הוא.." לקחתי נשימה עמוקה "הוא הבן זוג שלי, והוא מת." השפלתי את מבטי "הוא התאבד." שחררתי נשימה, והתרגשתי שבאותו הזמן נפל לי דבר כבד מהלב.

-"כמה זמן הייתם ביחד?"

"שנתיים, שנתיים וחצי." עניתי.

-"תספר לי עליו."

"הארי, הארי היה הדבר הכי טוב שנכנס לחיים שלי. הוא הפך אותי למאושר, היתה לי סיבה לקום בבוקר. הוא היה כל דבר שהיה לי חסר." לקחתי אוויר והסתכלתי לו בעיניים.

"הוא נאנס.. כשהיה בן 13. על ידי בת. הוא אף פעם לא מספר לי על זה יותר מדי, כל פעם שמזכירים אונס בחדשות הוא מתחיל להכנס לפאניקה וחרדות, הוא מרגיש כאילו הוא שם, נאנס, שוב." בלעתי את רוקי והמשכתי.

"הוא רגיש, הוא אף פעם לא באמת התגבר על זה. הכרנו.. הכרנו בגלל האונס.
הייתי בדרכי הביתה ושמעתי בכי, שמעתי יבבות של בנאדם. בהתחלה הייתי בטוח שאני הוזה, ואז זה התחזק, ונשמע קרוב יותר ויותר. יצאתי מהמכונית ועזרתי לו להתלבש, לקחתי אותו לבית שלו. ניסיתי לעזור לו ללכת, הוא לא הפסיק לרעוד ולבכות."

מחיתי דמעה מפניי, "לאחר שלוש שנים, ראיתי אותו שוב. באתי להסיע את אחותי הביתה מבית הספר, וראיתי אותו, ראיתי אותו בבית הספר. לא ידעתי את שמו, אבל הוא ידע את שלי. יום אחד הלכתי לבית שלו, דיברתי איתו והוא זכר אותי והודה לי. שנה לאחר שפגשתי אותו שוב, נהיינו ביחד." אמרתי.

"אנחנו מבינים אחד את השני רק ממבט. כשהוא חוטף התקף או שאני חוטף, אנחנו עוזרים אחד לשני, אנחנו מבינים מה השני מרגיש."

-"לואי, שמת לב שאתה מדבר על הארי כאילו הוא כאן?"

הרגשתי את הדמעות מרטיבות את כל פניי.

"א-אני לא יכול לקבל את זה. אני לא רוצה להאמין שהארי באמת הלך, שהוא לא יחזור לי. אני לא רוצה להאמין שהוא עזב אותי ככה, שלא הייתי מספיק בשביל שהוא יישאר." אמרתי ומשכתי באפי.

-"לכולנו יש דרך אחרת להתמודד עם מוות של אדם שהיה קרוב אלינו, זה הגיוני לגמרי.
יש לך עוד משהו שעוזר לך להתמודד?"

"כל יום מאז שהלך.. כל יום אני מתקשר אליו, מגיע למענה קולי, ומדבר אליו. זה משחרר אותי, זאת הדרך היחידה שבה אני מרגיש מחובר אליו, שהוא עדיין כאן, גם אם לא פיזית. חברים שלי חושבים שאני הוזה או משוגע בגלל שני הדברים האלה, אבל האמת היא שזאת הדרך שלי להתמודד."

-"אם הוא היה כאן, מה היית אומר לו?"

"א-אני לא יודע, קשה לי לחשוב ככה.."

-"אוקיי, מובן. תנסה לדמיין שאני זה הארי, אולי אני לא נראה ונשמע כמוהו, אבל אתה יכול לעצום עיניים אם זה עוזר לך, לטייל בחדר, להתעסק עם הדברים כאן, כל דבר."

עצמתי את עיניי והתחלתי.
"הארי, לא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך, לא נפרדתי ממך בכלל. הלוואי והזיכרון האחרון שלי מאיתנו היה איזה ערב רומנטי, או סתם שנינו שוכבים במיטה מתכרבלים וראשך על החזה שלי ואני משחק בשיער שלך. הלוואי. אבל זה אפילו לא דומה לזה. זה כאילו נמחק לי כל זיכרון ממך חודש לפני מה שקרה. אני זוכר רק אותך, באמבטיה, ראשך שקוע בפנים. ניסיתי להנשים אותך, להציל אותך, אבל בשנייה שהוצאתי אותך מהאמבטיה הבנתי שזה אבוד. היית קר. גופה. הארי שאהבתי הלך. נשאר רק הגוף שלו."

פתחתי את עיניי וניגבתי את הדמעות, קמתי מהספה והתחלתי להתהלך בחדר.
"אני לא מבין למה לעזאזאל עזבת אותי. לא הייתי מספיק הארי? כל השנתיים האלה, כל הדברים שעברנו לא הספיקו בשביל שתשאר?" צעקתי והעפתי את כל הדברים שהיו על המדף לרצפה. הפסיכולוג הביט בי ולא אמר מילה.

נשענתי על הקיר וגבי גלש עליו עד שהגעתי לרצפה והתיישבתי מרוסק.
"אני לא הספקתי בשביל שתשאר, מלאך?"

-

הפאנפיק קרוב לסיום ווהוו יהיו לו בערך עוד שני פרקים ואפילוג.