All I want is you | L.P |

חלק 34

זמן המשחק הגיע וליאם היה לחוץ.
הוא בדרך כלל לא נלחץ לפני משחקים, אבל בגלל שנשיא הקולג׳ העתידי של ליאם יצפה במשחק, אז הוא מתרגש.
ריין תפסה את מקומה ביציע ולא הורידה את מבטה מליאם. ליאם הסתכל עליה והיא סימנה לו שהכל בסדר ושיירגע.
הוא נשם נשימה עמוקה והמשחק התחיל אחרי סבב של לחיצות ידיים.
ליאם הוא קפטן הקבוצה אז הוא לחץ את הידיים ראשון.
• • •
המשחק כמעט נגמר, שוויון, ונשארו רק עוד 2 דקות עד לסיום המשחק.
הכדור נזרק לליאם. הור רץ במהירות שיא לכיוון
האנד-זון (השער) ובום! הוא עשה טאצ׳דאון.
כל הקהל עמד על הרגליים בצעקות.
כולם הריעו לו ומחאו לו כפיים.
חברי הקבוצה חיבקו את ליאם והוא הוריד את הקסדה והסתכל רק על ריין.
אחרי שהשחקנים התפזרו כמעט לגמרי מהמגרש, ריין ירדה לשם.
היא חיבקה את ליאם ונישקה אותו, ״היית מדהים!״ היא אמרה לו בעיניים נוצצות, ״ולא רק אני חושבת ככה..״ היא התחילה להגיד, ״גם נשיא הקולג׳ חושב ככה.״
החיוך של ליאם עלה, ״מה?! איך את יודעת?״
״ישבתי שורה מעליו. שמעתי אותו מדבר עלייך. הוא לא הוריד את העיניים ממך.״ זרועותיה עדיין היו כרוכות סביב עורפו וידיו סביב אגנה.
״פיין!״ המאמן קרא והם התנתקו זה מזו.
הוא התקרב לעברם, ״פיין, תכיר: מארק אמרט,״ הוא לחץ את ידו, ״מארק הוא הנשיא של הקולג׳ NCAA, מכיר?״ הוא שאל בטון משעשע, ״ברור שאני מכיר.״ המאמן של ליאם יודע שזה החלום שלו
ללמוד בקולג׳ הזה.
״אתה שחקן רציני, פיין. ראיתי אותך משחק ואהבתי את מה שראיתי. אני מקווה לראות אותך שנה הבאה, אה?״
״כן, בטח!״ הוא התרגש וחיוכו לא ירד מפניו, ״ליאם פיין, נכון?״ הוא שאל והושיט את ידו, ״נכון.״ הוא לחץ את ידו שוב והם הלכו.
ליאם וריין שוב נשאר לבד.
לא עברה שנייה וריין חיבקה את ליאם, ״אמרתי לך שהיית מדהים. אני גאה בך.״
״נשאר רק לדאוג לקבלה לקולג׳ שלך.״ הוא אמר וחייך.
ריין התאמצה להמשיך לחייך למרות שדמעות כמעט יצאו מעיניה, ״פיינו! אתה בא?״ אחד מחברי הקבוצה קרא לעברו, ״אני צריך ללכת, בסדר?״
״אין בעיה.״ היא המשיכה לחייך בהתאמצות.
ליאם נשק לה נשיקה עמוקה, ״נתראה קטנטונת.״
ריין נשארה שם.
״הוא אוהב אותך כל כך.״ ריין שמעה קול מאחוריה.
היא הסתובבה וראתה את ג׳יי, ״את גאה בו, אה?״
״כל כך..״ היא המשיכה להסתכל על דמותו של ליאם שהלך והתרחק, ״רגע, למה אתה לא שיחקת?״
״אני ב.. חופש מחלה. אני פצוע.״
״פצוע? איפה פצוע?״ היא שאלה בטון של גיחוך,
״בלב. אני פצוע בלב.״ הוא אמר ברצינות,
״מה זאת אומרת?״
״אני וחברה שלי.. נפרדנו. אמרתי למאמן שאני לא משחק היום.״
״חברה שלך? תזכיר לי.״
״גרייס.״
״לא ידעתי שאתם ביחד. אני מצטערת בשבילכם. למה נפרדתם?״
״בגלל הקולג׳. היא החליטה ללמוד בקולג׳ מקומי. אבל אני לא. אני תכננתי ללכת NCAA, זה בארצות הברית והיא.. הייתה עצובה בגלל המרחק,״ ריין ראתה את האכזבה בעיניו, ״איך את ופיינו תסתדרו עם המרחק?״
ריין חייכה חיוך עצוב, ״אני וליאם לא דוגמא לכלום. הוא הולך לארצות הברית ואני.. לפולין.״
״פולין?!״
״כן. יש שם את הלימודי רפואה הכי טובים. אבל המרחק כרגע זאת לא הבעיה. הבעיה היא שרוצים אותי שם מוקדם מהרגיל ואני לא כל כך יודעת איך להגיד את זה לליאם.״
״כמה מוקדם מהרגיל? נגיד.. עוד חודשיים? ישר איך שהשנה נגמרת?״ ריין גיחכה, ״הלוואי. הם רוצים שאבוא שבוע הבא. זה יתרון עצום עבורי אבל אני לא יכולה לעזוב את ליאם עכשיו.״
״מה תעשי?״
״אני לא יודעת.״ היא הורידה את מבטה לרצפה,
״היי. הכל יהיה בסדר.״ ג׳יי הזכיר לה וחיבק אותה.