המשכתי להסתכל על הצללית ותנועותיה, ולפתע קרה משהו שגר לליבי לקפוא; יד מושטת קדימה אשר אוחזת באקדח. נשימתי נעתקה כאשר שמעתי את המשפט שבא לאחריה.
"אם את זזה את מתה."
- - - - -
"א...אבא?" קראתי בקול רועד ובגרון צורב מניסיונותיי הקודמים לקרוא לעזרה. פרקי כפות ידיי צרבו מכאב חד ואחיד מקשירתן האדוקה בהחלט. איך הגעתי למצב הזה? למצב שבו אני בת ערובה לאבי שבילדותי אהב אותי כל כך בכל ליבו. האדם ששיחק איתי ועם אחי כדורגל בחצר הבית. האדם שלימד אותי לרכב על אופניים ולהבין שכל נפילה מקדמת אותי ליעד. מה קרה לו? מה קרה לנו?
בטני מכווצת בכאב מפגיעות שספגתי מאבי ושותפיו במטרה להחליש אותי שקיבלתי אז, באותו הלילה, שבו נקלעתי לשבי אצלם. איני יודעת מתי בדיוק הכל קרה, תחושת הזמן היטשטשה לי לגמרי. אולי הכל קרה אתמול, אולי לפני שעה, אולי לפני חודש או אולי אפילו לפני שנה. מרגיש כמו נצח.
במשך הזמן הזה לא קיבלתי ולא פת לחם קטן ומסכן. נאדה.
עיניי נעצמו לפתע בחזקה מעוצמת אור מסנוורת. עיניי התרגלו כל כך לחושך ששרר במחסן שכאשר נפתחה הדלת ונכנס 'שותפו' של אבי, עיניי לא יכלו לשאת בעוצמת האור החזקה והסתנוורו מידית. נדמה היה לי שזו כבר שעת חצות היום, אך לא יכולתי לומר בוודאות. גופי רעד מעט מגל הקור והרוח שנכנס מרגע פתיחת דלת המחסן. כן, בהחלט הגיע הסתיו. או אפילו החורף?
שבויה במחשבותיי על קור החדר לא שמתי לב לסביבתי. ולכן נשימתי נעתקה כאשר הרגשתי יד מושיטה את ראשי אחורנית ומוזגת לפי, בלי התרעה, מים פושרים-חמימים מכוס פלסטיק פשוטה. הנוזל הראשון שנכנס לפי זה זמן השהייה שלי ב'שבי'. למרות טעמם המר של המים הפושרים ניסיתי ככל יכולתי לנצל כל טיפת נוזל לגופי המרוקן. הכוס החלה להתרוקן עוד ועוד ולבסוף כמעט וכלה ממימיה, שלחתי את ראשי קדימה, מנסה לנצל כל טיפה וטיפה מהכוס, עד שלבסוף הזיז האיש את ידו ופנה משמאלי ונעלמו עקבותיו מאחוריי, בהמשך המחסן. מסדירה נשימותיי סובבתי ראשי לעקוב אחר האיש, אך לפתע כשעיני נעצרו בנקודה על הרצפה. בנקודה ובה זיהיתי מיד את צלליתו של אבי.
מובעתת רק מצלליתו של אבי, לא הזזתי את ראשי ולא סנטימטר אחד, מכחישה ומתעלמת ממה שאני משערת למה שעומד לבוא. "הסתובבי, יקירתי." שמעתי את קולו השקול והמצמרר. ובאיטיות ובזהירות רבה סובבתי את ראשי והישרתי אליו מבט. ניסיתי, בחיי שניסיתי להפגין מולו כוח וביטחון. אך זה שהייתי במיקום נמוך לעומתו, קשורה לכיסא, והוא עומד מולי בעמידה חזקה ואיתנה, בפרט, הקשו עליי מאוד לעשות זאת . ועצם נוכחותו בכלל.
"מה אתה רוצה? "
אמרתי בקול הנוקשה ביותר שיכולתי לומר. די, הגיע הזמן שאעמוד על שלי. חשבתי על המשפחה החדשה שלי שהתחלתי להרגיש בה שייכת מאשר כל מקום בעולם. על סיילו וניקו שלא פחדו להפגין כוח מול אבי ובכך לגאול אותי מחיי הקודרים, ואפילו להצטרף לשלהם.
YOU ARE READING
כמעט מלאכים ~ הנערה החדשה {1}
Teen Fictionיום לפני חתונתם ניקולס באוור וסיילו מחיקו (אנחלס אינצ'אוסטי) - עדים למקרה נורא שבו נערה המותקפת ע"י אביה ומחליטים בו במקום לאמץ אותם למשפחתם. לוסינדה שחשבה שעתידה יתמלא סופסוף באור חדש, מופתעת לגלות שאמה המאמצת נעלמה באופן מסתורי כבר ביומה הראשון בב...
