The green forest

Part 18

פוב הארי:

״אין סיכוי..״ לואי שלל במהרה אבל עדיין היסס.
״לואי... אנחנו שמענו אותם, הם ליטרלי דיברו על לקחת מישהו לניסוי״ אמרתי והוא בלע את רוקו.
״אבל זה- אני לא יודע הארי אוקי? אין לי שמץ״ הוא אמר מבולבל,
הוא נראה דואג... הוא מפחד מזה?
״אתה דואג?״ שאלתי אותו והוא השפיל את מבטו.
״אני- לא הארי... אני פשוט לא יודע, אני כאן שש שנים אוקי? המקום הזה כבר עשר שנים ככה, איך אף אחד לא עלה על זה עד עכשיו?״ הוא כמר ועייני נפערו.
״ש-שש שנים?״ אמרתי והוא הינהן.
״כן... אני לא זוכר כלום מהעולם בחוץ, וכן אולי זה טיפה מלחיץ״ הוא אמר והינהתי.

״אני- אני חושב שאני זוכר במעורפל את ההורים שלי...״
״הורים?״ הוא שאל והינהנתי.
״אין סיכוי שאתה זוכר אותם, זה לא הגיוני״ הוא צחק ועיקמתי את אפי.
״אני כן... זה פשוט לאט לאט חזר אליי... זה לא קורה לכולם?״
שאלתי בבילבול והוא הינהן לשלילה.
״אבל אני כן.. אני זוכר את אמי, עם העיינים הכחולות השיער הקצר, אני לא בטוח בשם שלה... ואני זוכר את אבא שלי, יותר נכון האבא החורג שלי, עם משקפיים, נראה כמו סבאלה״ אמרתי וצחקתי לעצמי.
״אתה-  פאקינג- הארי זה לא הגיוני... אתה בטוח בזה?״
״במאה אחוז״ אמרתי והוא מיהר לקחת את ידי.
״לאן הולכים?״ שאלתי אותו שיצאנו מהאוהל.
״לזאין״ הוא אמר ולא יכולתי כל כך להתנגד, אבל בסדר.

״זאי-״ לואי פתח את האוהל וזאין וליאם התנשקו על המזרון של זאין.
״לעזעאל אין שום דבר שאתם עושים חוץ מלהזדיין כל היום?!״ לואי שאל בצעקה ונבהלתי בדיוק כמוהם.
״לואי!״ זאין צעק וניגב את פיו וניסה להסתדר, ליאם מנסה להסדיר את נשימותיו ואני רק צוחק.
״על מה אתה צוחק גריני?״ זאין נזף בי וניסיתי לעצור.
״מה אתה צריך?״ שאין שאל את לואי והבטתי בלואי, מה הוא צריך באמת?
״הארי.. הוא אומר שהוא זוכר את ההורים שלו, זה לא הגיוני״ הוא אמר והרגשתי די מותקף.
״הארי.. רגע מה? אתה רציני?״ זאין שאל אותי והינהתי.
״כן... אבל מה אתם רוצים ממני לעזעאל״ אמרתי בבילבול.
״זה לא רגיל הארי... איך... מה אתה זוכר?״
״איך הם נראים... השמות שלהם אני לא בטוח״ אמרתי וגם ליאם הביט בי בהלם.

״אבל- איך זה הגיוני?״ ליאם שאל את זאין והוא עדיין הביט בי.
״זה לא... הארי מה אתה עוד זוכר?״
״אני לא...״
״תנסה״ זאין אמר ופשוט התחלתי לחשוב לעצמי...
מה עוד-רגע...
״אני זוכר שבאתי לקנות משהו... אני לא זוכר מה, ואז נפלתי,
אני זוכר, נפלתי לתוך המעלית המזוינת הזו שהביאה אותי לכאן.״
אמרתי וליאם וזאין ולואי החליפו בינהם מבטים.
״תפסיקו זה מלחיץ״ אמרתי וזאין נאנח.
״הארי זה לא רגיל... זה לא קרה לאף אחד, אני כאן מגיל שתיים עשרה ואני לא זוכר כלום.״ הוא אמר ועייני נפערו.
״שתיים עשרה?!״ שאלתי בבהלה והוא הינהן.
״כן, עשר שנים, אני השלישי כאן״ הוא אמר וכיווצתי את גבותיי.
״מי היו הראושנים?״
״ניני וג׳ו״ הוא אמר
״הם לא זוכרים גם?״
״לא... הארי זה יכול להגיד משהו...״
״תגיד להם״ אמרתי ללואי, הוא יודע למה אני מתכוון.
״מה להגיד..?״ הוא שאל בתמימות והסתכלתי עליו במבט שהוא הבין.
״אוקיי... יש לנו איזה משהו באוהל... שאנחנו חושבים שזה יכול להיות יציאה.. שמענו שתי אנשים מדברים והם אמרו שעוד שבוע צריכים לקחת מישהו, בן, לניסוי״ הוא אמר וזאין פער את עייניו וגם ליאם.
״מה?! למה לא אמרתם כלום?!״
״זה קרה ממש הרגע״ לואי אמר החזיק את ראשו.
״פאק... אתם מבינים מה הולך כאן?!״ זאין שאל בשמחה? או בלחץ? אני לא יודע.
״לא״ שנינו ענינו בבת אחת.