בית הספר למקרים אבודים | רולפליי | סגור

פרק שישי+הרשמה שניה|סגור

אז הרשמה בסוף העמוד!

אתם מביטים בגופות. חברים טובים נפלו היום בקרב.
בנתיים, השמש עולה.
מאחוריכם נשמע קול מטושטש: "מה קרה כאן?"
כשאתם מסתובבים, אתם רואים את קאירה. עכשיו היא באמת קאירה. היא עדיין לבושה בכותונת הלילה, וגופה מכוסה בדם... אבל הניצוץ המסוכן והחיוך המטורף נעלמו מפניה. להפך, היא נראית מבוהלת עד מוות.
"מה- מה קרה כאן?" היא חוזרת, קולה עולה כמעט לצווחה.
כמה מכם משיבים לה בחריפות וקרירות, כועסים על מה שעשתה, אבל היא לא מבינה.
"על מה אתם מדברים? לא הרגתי אף אחד. שכבתי בחדר שלי עד שנרדמתי... הייתי שם כל הלילה. טוב, איכשהו התעוררתי פה. אבל איך זה קשור? לא יכול להיות שאני עשיתי את זה. גם אם הלכתי תוך כדי שינה, בכל זאת ישנתי. ולרצוח? תוך כדי שינה? זה בלתי אפשרי."
"עובדה." כמה מכם משיבים בכעס.
"א- אני לא מבינה. איך זה יכול להיות? אני בטוחה שלא אני עשיתי את זה."
שתיקה כבדה נופלת על החדר. אף אחד לא יודע מה לומר.
כמה מכם מתאספים סביב הגופות, מנסים להרים אותן, למצוא מקום לקבור אותן.
קאירה מתקרבת ומביטה בהן. זו אשמתה. היא יודעת את זה, רק לא יודעת למה.
"תנו לי לעשות את זה." היא לוחשת. היא מצביעה על אן ופותחת את התליון שלה. היא סוגרת אותו כעבור שניה.
"אני אעשה את זה." היא חוזרת. היא נוגעת בגופות. אור פורץ מידיה. האור מכסה את הגופות, מעלים אותן מהעין. כשהוא מתפזר, הן לא שם.
"נוחו בשלום." לוחשת קאירה. "אני מצטערת." היא נופלת על ברכיה, בעיניה עומדות דמעות.
אתם עומדים כמה דקות בשתיקה מביכה בעוד קאירה ממררת בבכי לידכם. בסיום הדקות האלה, היא מזדקפת בפתאומיות. "איפה השדים האחרים? הם כבר היו אמורים להתעורר."
בסדר, זה באמת מתחיל להיות מפחיד עכשיו.
כשאוהביהם של המתים מזילים דמעה, האחרים צועדים אחרי קאירה במסדרון.
היא פותחת את הדלת הראשונה במסדרון ומציצה פנימה.
פניה מחווירות. "אין בפנים אף אחד..."
אתם ממהרים לבדוק את שאר החדרים. כולם ריקים.
"אני לא מבינה... הם היו כאן... תמיד היו כאן..." לחשה קאירה בהלם.
רעד חזק עובר בבית.
"המוקד! הו, לא!" צרחה קאירה.
אתם ממהרים לעבור דרך הקיר ומגיעים למסדרון אפל. אתם צועדים בו עד לסופו, וקאירה פותחת את הדלת.
מטר של חיצים עף עליכם.
אתם צועדים צעד אחד אל תוך החדר.
גרזן נופל מהתקרה סנטימטר מסקוט.
אתם צועדים עוד צעד.
אתם עולים  באש.
מזל יש שם את אקווה ומרלין שיכבו אותה.
אתם צועדים עוד צעד.
חרב חותכת את האוויר ביניכם.
אחרי עוד כמה מלכודות, אתם מגיעים למה שבשבילו נכנסתם: אבן סגולה-אדמדמה וגבישית, שריחפה מעל קן אבן ארוך.
היא הייתה סדוקה.
זה מסביר. הבית עומד להתמוטט.
משהו קופץ עליכם מהתקרה.  כמוכם, נראה שהוא אלף, רק שהוא בשנות השלושים בחייו, והוא אוחז בידו מטה עץ גדול שבקצהו כדור בדולח כחול.
קאירה בוחנת אותו. "מכשף אשליות."
"מה זה אומר?" כמה מכם שואלים.
"כל החיים שלי היו אשליה? כל השדים פה? לכל הרוחות, החבר שלי היה אשליה?!" צורחת קאירה על המכשף בכעס.
המכשף מחייך. "כמובן. כל כך קל לשלוט בך."
"רק רגע..." קאירה קופאת. "אתה השתמשת בגוף שלי בשביל להרוג אותם?!"
"כמובן שלא." עונה המכשף. "את זה עשה הפיצול שלך."
"פיצול?" שואלת קאירה. אבל לא תוכלו לקבל תשובה, כי הבית נרעד שוב.
"מהר! אנחנו צריכים לצאת מכאן!" צועקת קאירה בבהלה.
אבל המכשף תופס בידה. "לא תרצי לקבל תשובות?"
כמה מכם אולי מנסים לעזור לה, אבל היא מרחיקה אתכם מעליה. "לא. את זה אני עושה לבד." היא שולחת את ידה השניה אל צווארה ותולשת ממנו את התליון.
נראה כאילו קאירה מתמוססת, ומתחתיה יש מישהו אחר. אבל לא. קאירה רק הסירה את אשליית המראה שלה.
עורה ושיערה ירוקים. על ראשה שתי קרני אייל. היא לבושה שמלה ירוקה עשויה עלים, ופרחים שזורים בשיערה.
זו קאירה האמיתית.
רק שזו לא.
"לא קוראים לי קאירה." היא אומרת. "השם שלי הוא סטאג." ונראה שבזה מסתיים הזמן בו אתם מכירים. "עכשיו לכו!"
היא זורקת את התליון בכוח על הרצפה, והוא נשבר.
קאירה, או נכון יותר לומר סטאג, נעלמת, ואיתה המכשף. נותרת רק ההוראה שנתנה לכם: לכו.
הבית מטלטל שוב.
אתם רצים בחזרה אל החדר הראשי, תופסים את חבריכם הממררים בבכי, ועוברים דרך הדלת.
בבת אחת אתם מוצאים את עצמכם ביער.
סטאג מופיעה מולכם פתאום. טוב, זו לא בדיוק סטאג. היא לא ממשית, עשויה אור טהור.
היא מניחה משהו על הקרקע ונעלמת.
כשאתם ניגשים לראות מה זה, אתם רואים שזו פיסת קלף מגולגלת. אתם פותחים אותה, ומוצאים מפה.
על המפה כתובה כותרת: "הדרך לאיזור החופשי."
אתם לא יודעים מה זה אומר, אבל אתם כנראה צריכים לעקוב אחרי המפה.
ללכת אל הלא-נודע.