**נקודת מבט ניוט**
בקושי נרדמתי בלילה בלעדיה.
אתמול אני ומינהו החלטנו שהיום בבוקר אנחנו ועוד כמה נערים נצא למבוך לחפש אותה.
קמתי בבוקר בחוסר רצון לזוז בכלל, התארגנתי ופגשתי את מינהו והאחרים בכניסה למבוך.
אני, מינהו, תומאס וגאלי יצאנו לתוך המבוך איך שהדלתות נפתחו.
תומאס ואני יצאנו לחלק המזרחי של המבוך, מינהו וגאלי יצאו למערבי בתקווה למצוא את אמיליה, רק שתהיה בחיים.
״אתה חושב שנמצא אותה?״ שאל אותי תומאס כאשר ישבנו לנוח קצת.
״אני מקווה״ עניתי בחוסר רגש מוחלט ותומאס הנהן כנראה לא מרוצה מאיך שעניתי וזה אולי נראה שמבחוץ נכביתי אבל מבפנים שורף לי כל כך מכאב ומהידיעה שאם לא נמצא אותה היום הכול הולך להשתנות.
*כעבור כמה שעות*
״אמיליה!....אמיליה!....״ אני ותומאס צעקנו תוך כדי ריצה במבוך. ״כבר חיפשנו בכל פינה, זה לא הגיוני״ נאנחתי לא מבין, זה באמת לא הגיוני, אם היא בחיים הכינו כבר אמורים למצוא אותה או לפחות לשמוע אותה ושום דבר משני הדברים האלה לא קרה.
התקוות שהגענו איתן קטנות בכל דקה שעוברת , המחשבה מאתמול שהדחקתי כל כך החלה לבצבץ במוחי ועדיין השתדלתי להדחיק אותה כמה שיותר , זה הנורא מכל והוא קרוב יותר מידי להתרחש.
״חייבים להמשיך ניוט, אנחנו נמצא אותה״ ,תומאס אמר לי מלא תקוות , שנראו לי מאוד שטותיות במצב זה, אבל לפחות הוא אופטימי, עליי הפסימיות השתלטה כבר על כל כולי.
הנהנתי והמשכנו לרוץ.
**נקודת מבט מינהו**
לאחר שהתפצלנו אני ואמיליה אתמול, הייתה לי הרגשה רעה , כבר ברגע הזה שם. ידעתי שלא הכינו צריכים בכלל לתת לה לצאת למבוך וגם מרוב טיפשותי גם נתתי לה להיות לבד בתוך המבוך. כמה טיפש אני.
היום בבוקר אני וניוט החלטנו לצאת לחפש אותה במבוך עם תומאס וגאלי וגם התקוות שהאחרונות שנשארו בנו הצטרפו לחיפושים.
גאלי ואני התחלנו לרוץ לחלק המערבי של המבוך, ניוט ותומאס למזרחי, החלטנו שככה אם נמצא אותה זה יהיה יותר מהר.
חלפו להן כמה שעות טובות כבר ועדיין לא מצאנו את אמיליה.
״הסיכויים לא לטובתנו״ גאלי אמר כשהוא נוגס בתפוח שהביא בזמן שעצרנו להפסקה קטנה.
הסכמתי איתו , ״אתה צודק....״ נאנחתי, ״והכול באשמתי, לא היינו צריכים להתפצל״ המשכתי נאנח , ״וזה עוד היה רעיון שלה, אוףףףף״ המשכתי עוד .
גאלי בינתיים שאני נאנח כבר סיים את התפוח שלו וזרק אותו הצידה, ״תראה, אם זה היה רעיון של אמיליה. גם אם לא היית מסכים, בכל זאת הייתם מתפצלים בסופו של דבר. זו אמיליה , אתה יודע כמה עקשנית היא יכולה להיות״ גאלי אמר ואני צחקקתי כי הוא צדק.
״זוכר את הפעם שהיא התעקשה לחבוש לטירון החדש בזמנו את הרגל , לפני שג׳ף או קלינט לימדו אותה בכלל משהו. והיא רק שברה לו את הרגל יותר ויותר, ועדיין היא לא הסכימה להפסיק לחבוש גם כשהרגל נשברה״ אמרתי עדיין מצחקק, ״איך אני יכול לשכוח, אתה וניוט הוצאתם אותה משם בכוח לפני שהיא עשתה נזק בלתי הפיך. אני מרחם על הטירון בזמנו , בטח עבר טרואמה , סיטואציה מאוד מפחידה איתה״ גאלי אמר גם הוא צוחק.
הלוואי שהיינו ממשיכים לחייך גם לעוד כמה רגעים אבל העצב והפחד חזרו מהר מאוד לשלוט עלינו לצערנו הרב זו המציאות.
לאחר דקה אחת של שקט, אני וגאלי קמנו והמשכנו בחיפושים.
השמש החלה לשקוע והתחלנו לחזור לקרחת, הנורא מכל בכל זאת קרה, אני לא מסוגל אפילו להגיד את 2 המילים האלה, ׳אמיליה מתה׳, לא חלמתי אף פעם אפילו לחשוף על צירוף המילים האלה.
עצב השתלט עליי והתחלתי לבכות, בכי שקט תוך כדי הריצה על לחיי זלגו דמעות של עצב,מה הייתי נותן בשביל שדמעות אלו יהיו דמעות שמחה.
**נקודת מבט תומאס**
כשהשמש החלה לשקוע ידעתי, ודמעה זלגה יחידה על לחיי, השנייה באה אבל מייד ניגבתי אותה ועצרתי את האחרות מלבוא גם כן.
עשינו כל מה שאפשר, אבל עדיין איבדנו את הנערה הכי יפה בעולם, הכי מצחיקה, הכי חכמה, הכי עקשנית , הכי צינית, הכי נחמדה, הכי עצבנית, הכי אגרסיבית והכי מדהימה שיש.
איבדתי גם חברה טובה שאני מאחל לכל אחד חברה כמו אמיליה, המציאות הנוראית, תמיד לוקחים את הכי טובים מאיתנו.
בעודי מנגב את דמעותיי מפסיק אותן מלצאת, הבטתי הצידה על ניוט שרץ לידי, הוא לא הצליח לעצור את הדמעות וראו שהוא ניסה בכל יכולתו , אך הדבר היה ללא הצלחה בשבילו לעומתי ואני מרחם עליו.
מבין כולנו לניוט זה הכי קשה, אמיליה הייתה הבת זוג שלו , האהבה ביניהם הייתה כל כך חזקה שכאשר הם עברו ביחד ליד כל אחד הוא היה יכול להרגיש שהם מאוהבים אחד בשנייה.
אני בטוח שהוא היה עושה הכול בשבילה והיא בשבילו. לא הייתי מאחל לאף אחד לאבד את אהבת חיו , במיוחד לחבר בכי טוב שלי.
חזרנו לקרחת וכל הפרצופים היו מופנים כלפינו בציפייה , ניוט בכלל לא עצר לרוץ כדי להביט במישהו , הוא רק מיד המשיך לרוץ לעבר הבקתה שלו ונסגר שם.
מתוך הדממה שנוצרה קלינט לפתע שאל, ״נו..?״, השפלתי את מבטי למטה כדי למחות את הדמעה שהתחילה לצאת ולזלוג על לחיי.
מינהו הרים את מבטו ,וניענע את ראשו לשלילה ,וככה הוא בישר לכולם את הבשורה הקשה.
**נקודת מבט ניוט**
טרקתי את הדלת עם דמעות בעיניים וחיפשתי רק דבר אחד שאני יודע שהיא השאירה אצלי בבקתה , את מחברת השירים שלה.
הפכתי את כל הבקתה עד שלבסוף מצאתי אותה מתחת לאחת הכריות ופשוט התחלתי לקרוא כל שיר מעריץ את הכישרון העצום שלה , איך זכיתי בך לאב?
כשהגעתי לעמוד עם השיר שהיא רשמה עליי, הדמעות התחזקו ,לא ניסיתי לעצור אותן בכלל הפעם מלבוא, אני צריך להוציא את זה, את כל העצב שנמצא בתוכי שאגרתי בשעות האחרונות. הוא יצא העצב ובגדול ולא הפסיק עד שנרדמתי והמחברת בין זרועותיי .
*בבוקר*
אני נכביתי מכל רגש רק לא לחזור לבכות, רק להדחיק את המחשבות עליה, על האדם המדהים בעולם, שכבר לא נמצא בין זרועותיי.
ישבתי בצד נשען על גזע עץ ביער, במקום שהתנשקנו זו לראשונה נזכר בכל רגע וכל זיכרון מהמקום הזה.
לפתע מינהו ניגש אליי, ״מה עושים עם הבקתה שלה?״ הוא שאל והודיתי לו שלא אמר את שמה , הדבר היה לא תורם למצב של שנינו. ״שאף אחד לא יכנס לשם, או יעיז לגעת או להזיז דבר אחד משם״ עניתי למינהו בתקיפות, והוא הנהן בהסכמה, זה היה הדבר הנכון לעשות כרגע.
מינהו התיישב לידי גם נשען על העץ , נשמתי נשימה ארוכה וגדולה ובסיומה הנחתי את ראשי על כתפו של ניוט אם המחשבה , ׳איך ממשיכים?׳.
•••••••••••••••••••••••
מה נשמע אנשים יפים?
בבקשה לא להרוג אותי
לא הפרק האהוב עליי, וגם הוא לא יצא הכי טוב אבל כן פרק חשוב
והנוהל הרגיל, אם אהבתם תצביעו בבקשה לסיפור אני מעריכה כל כך כל הצבעה, ואם יש לכם איזושהי הערה אני יותר מאשמח לשמוע אותה.
וזהו להיום, אוהבת אתכן ולילה טובבבב❤️❤️❤️❤️❤️❤️
963 מילים (סביר😓)
YOU ARE READING
The only one
Viễn tưởngכל חודש עולה במעלית נער חדש אל הקרחת (the glade), אך מה קורה שיום אחד עלתה נערה . סודות אפלים שנשכחו, חוזרים, מפריעים ומכשילים. אמיליה אשר שינתה את חיי הנערים , ובמיוחד את חייו של ניוט.... *פאנפיק לרץ במבוך*
