"למען השם, לואי!"
אני נרתעתי ודחפתי את עצמי לפינה.
"אני מצטער, אני מצטער!" אני בכיתי, השתמשתי בזרועות שלי כדי לחסום את הפנים שלי. צלחת נזרקה לידי, שולחת זכוכיות לכל מקום.
"כדי לך להצטער." הדוד שלי אמר וירק עליי, דוחף אותי על הקיר וחוסם אותי עם שני זרועותיו, ליד שני צדדי ראשי.
"אתה אף פעם לא עושה דבר נכון."
"אני מצטער." חזרתי על דבריי, מזיז את ראשי לצד ומנסה לחסום אותו עם זרועותיי.
"לקחתי אותך לבית שלי, ואתה פאקינג מעצבן אותי?" הוא סטר לי, וניסיתי לא להגיד שום דבר אבל ציוץ קטן יצא משפתיי. "לך לחדר שלך."
"אני מצטער." חזרתי שוב, רועד. "א-אני לא התכוונתי."
הוא סטר לי שוב, יותר חזק הפעם.
"לך לפאקינג חדר שלך."
אני מלמלתי בשקט לפני שמהרתי לחדר שלי, משאיר את הדלת פתוחה. ישבתי על המיטה וקירבתי את רגליי לחזה שלי, מנסה להלחם בהתקף פאניקה שהתקיף אותי.
"אני מצטער, אני מצטער." המשכתי להגיד, כאילו שזה יתקן את הסיטואציה. אני שם את הציפורניים שלי על הירכיים שלי ואז לוחץ.
"אני מצטער."
לא ציפיתי לדפיקה על הדלת שלי. הדוד שלי היה ליד ההחדר שלי וטרק את הדלת כשאני נשאר לבד בחדר, גורם לי להוציא ציוץ. אני סגרתי את עיניי והטחתי את ראשי בכרית, מנסה להשקיט את היבבות.
"לואי פה?" שמעתי את נייל שואל. בכיתי חזק יותר, מניד בראשי דרך הכרית.
"לא, הוא לא." שמעתי את דוד שלי אומר,
"אף אחד לא היה אמור לבוא."
"אני יודע, אבל הוא פשוט מתנהג מוזר בכמה ימים האחרונים, אני מנסה להבין מה הולך פה."
"אין פה שום דבר, הוא בדרך כלל בחדר שלו או שהוא בחוץ."
"אתה יודע איפה הוא?" נייל שאל.
"אני לא. אני מנסה לא להתערב מאז שהוריו..."
"אוקיי." נייל נשמע לא משוכנע, "רק תגיד לו שאני צריך לדבר איתו, בבקשה."
"כן, אני יכול לעשות את זה."
הדלת נסגרה והצעדים של הדוד שלי נשמעו קרובים וקרובים יותר. הדלת נפתחה ואני מייד התיישבתי וניקיתי את הדמעות מהפנים שלי.
"למה לעזאזל נייל היה פה?" הוא שאג, מתקרב אליי. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא להביא את החברים המטומטמים שלך לפה?"
"אני לא-" הוא דחף אותי אחורה כך ששכבתי על המיטה. האינסטינקט הראשון שלי היה להתקפל אבל הוא תפס את הרגליים שלי.
"אני לא," הוא חיקה אותי. "אני לא פאקינג אגיד את זה שוב. זה הבית שלי, החוקים שלי. הכל פאקינג שלי, כולל אתה, האם. אני. ברור?"
הנהנתי "כן." עניתי.
הוא טיפס מעליי. "יופי." הוא ליטף עם אצבעותיו את המקום בו סטר לי. השתמשתי בכל דבר בגוף שלי כדי לא להרתע ממנו.
"אני מניח שאתה לא הולך גם מחר לבית ספר."
לא עניתי. כל מה שאמר היה ציווי.
הוא המשיך לגעת בפנים שלי, מבריש את אצבעותיו על שפתיי.
"אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון?"
הנהנתי. אפילו שזה לא היה שום דבר קרוב לאהבה. למדתי תמיד להגיד כן, לא להחמיר את הדברים.
"תגיד את זה בחזרה." הוא אמר, אצבעותיו עוברות לסנטר שלי.
"אני אוהב אותך." אמרתי בחזרה. המילים האלו היו כמו ארס בגרון שלי.
הפחד ממנו שחנק אותי היה הדבר היחיד שגרם לי להגיד את זה בחזרה. לא הייתי אומר את זה אם הוא לא היה דוחק אותי לפינה. אם הוא לא היה בשליטה מלאה. אבל הוא תמיד היה בשליטה מלאה.
"יופי." הוא אמר עם חיוך מסופק. הידיים שלו המשיכו לרדת לחזה שלי. "יופי."
הוא תפס את שולי חולצתי ורציתי לבכות יותר.
לא רציתי את זה. בחיים לא רציתי. למה אני מוענש ככה?
הכרחתי את הידיים שלי לעלות למעלה, בניסיון להפוך אותו לשמח יותר. עשיתי את זה קל יותר בשבילו להוריד את חולצתי. אם הוא היה שמח, זה היה יותר טוב, כמו תמיד.
'זה לא אונס אם אתה נותן לזה לקרות'
אני נצרתי את המילים שהוא אמר לי לפני כל כך הרבה זמן, המילים האלו נצרבו לי במוח.
הוא דחף אותי למיטה שוב, רוכן אליי כדי לנשק את צווארי.
'אני לא רוצה את זה יותר' חשבתי לעצמי, נלחם במחשבות שלי, 'אבל אין לי ברירה' נתתי למחשבות שלי לזרום וסגרתי את עיניי, מזיז את ראשי הצידה.
____
אתן חושבות שנייל יגלה בסוף על מה שהדוד של לואי עושה לו?
תצביעו, זה בדיוק שנייה וזה עוזר לי הרבה. (:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
