Lies {L.S } מתורגם

21. פרק אחרון.

הארי המשיך להביט בי עד שהגענו למסעדה. קצצתי את הציפורניים שלי מבלי להסתכל עליהן, אז הארי אחז בידי.
"בוא נלך לשטוף אותם, אוקיי?"

הנהנתי והארי נכנס ופתח לי את הדלת. נכנסנו פנימה וניגשתי ישר לשירותים, ועצרתי בכיור. הדלקתי את המים וקרצפתי את ידי לפחות חמש פעמים בסבון, בניסיון לוודא שהכל נעלם. הארי נכנס כשהייתי שם כמה דקות ותפס שוב את ידי, ניצב מאחורי והסתכל עלי מבעד למראה. "אתה בסדר. זה בסדר." הוא הוציא את ידי מהמים והביט בהן. "זה נעלם לגמרי, בסדר?"

הנהנתי והוא סגר את המים. הוא תפס לי כמה מגבות נייר והעביר לי אותן כדי שאוכל לייבש את הידיים לפני שאצא אחריו מהשירותים. עמדנו בצד והוא כרך את זרועותיו סביבי בזמן שחיכינו שיקראו להזמנה שלנו.

פניתי להארי. "מה עם ליאם ונייל?" שכחתי מהם עד לאותו הרגע והתחלתי ללעוס על שפתי.

"דיברתי איתם, הם יודעים שאתה ואני הולכים לבית שלי." הנהנתי ונרגעתי שוב. הארי לקח את התיק שלי, ושם את ידיו על מותניי בדרכינו למכונית שלו. הגענו למכונית ונסענו לביתו.

ברגע שהיינו בפנים, הארי עצר לאחר שסגר את הדלת. "אני הולך ללכת להודיע ​​להם מה קרה. אתה יכול לעלות לחדר אם אתה רוצה."

הנהנתי, אבל תפסתי את פרק ידו כשהסתובב. הוא הביט אליי ואני נשכתי את שפתי. "נשיקה?"

הארי נשען ונישק אותי, נושך את שפתיי בעדינות. "אני אוהב אותך."

"אני אוהב אותך." נישקתי אותו שוב ואז שחררתי את פרק כף היד. הלכתי לחדר והתיישבתי על מיטתו לאחר שהורדתי את נעליי.

הסתכלתי שוב על הציפורניים והנדתי בראשי, קמתי והלכתי לשירותים. תפסתי את מסיר הלקים וכמה כדורי כותנה והורדתי אותו במהירות. שטפתי את המסיר הנוסף מידי וחזרתי לחדר המיטה, וחזרתי למקום שלי במיטה לפני שהארי נכנס.

הוא נכנס כמה דקות אחר כך כשהוא ראה שלא אכלתי עדיין, הוא שם את הברכיים שלו ליד הירכיים שלי. "אתה בסדר?" הנהנתי בחוזקה, כורך את ידיי סביבו, נשענתי קדימה בכדי לנשק אותו, אבל הוא נסוג לאחור. "שמש." הוא דרש ברכות.

נשארתי בשקט, ניסיתי להוכיח שהכול בסדר, אבל נכנעתי כשהוא לא נתן לי לנשק אותו כמו שאני רוצה. "פחדתי שהוא עומד לפגוע בך. ראיתי בשניה שהוא כועס ואני יודע מה הוא יכול לעשות. ואז היה לו האקדח ו-"

"תנשום, אתה בטוח עכשיו. אני בטוח." הוא נישק אותי, אחת מידיו חובקות את לחיי ומבריש את אגודלו על לחיי. "הוא לא יחזור. בקרוב נלך לקולג', להתחיל את חיינו."

"ביחד?" שאלתי בשקט. עכשיו, כשהיה לי הארי, לא רציתי להיות בלעדיו. זו הייתה אשמתו של דודי שגרם לי להיות כל כך תלוי באנשים, במיוחד באנשים שמפגינים בי חיבה. כשהבנתי עד כמה השאלה כבדה, ניסיתי לחזור בי. "אני מתכוון-"