פרולוג

356 26 11
                                    

הפעם הראשונה שאהבתי אישה, הייתה בכיתה ז'. לא בדיוק אישה - ילדה-נערה אבודה בעצמה, אך יפהפיה לכל הדעות. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. קראו לה היילי. היה לה שיער חום חלק וגולש, נמשים מתוקים שניקדו את לחייה הסמוקות, משקפיים עגולות שהקיפו חרוזים ירוקים עמוקים בדמות עיניה, וחיוך מסנוור. תמיד היו כתמי טושים על האצבעות הארוכות והדקות שלה שרציתי לשלב בשלי כל הזמן. ואז היא עזבה אותי. צבעה את השיער המשיי בורוד מלוכלך, הסירה את המשקפיים, והחיוך נמחק מפניה החיוורות. ולמרות זאת היא הייתה יפה. הכי יפה בעולם, והכי חכמה ומגניבה ונערצת בעולם. ואני בכיתי עליה, התפללתי לשמץ מבט אוהד שהייתה רגילה לשלוח אליי, ולא הבנתי. לא הבנתי למה אני כבר לא האהובה עליה, למה אני פגועה כל כך כשעזבה, למה היא כל כך חסרה לי. בעודי מאוהבת מעל לראש באהבה השנייה שלי, גרייס, הבנתי שזו הייתה אהבה. זה היה אי שם בכיתה ח', כשזהותי החלה להתגבש ולהתעצב לכדי אדם. ועדיין, לא הייתי שלמה. לא מצאתי את המילים להסביר את הרגשות המבלבלים שנבטו בחזי, ונתקעו בגרוני בדמותן של דמעות תסכול וכאב. לעולם לא העזתי להעלות את אותם הרגשות על בדל שפתיי, לתת להם שם, פשוט קברתי אותם עמוק בתקווה שלא יצוצו. אך סודות, סופם להתגלות, וככל שנקברו עמוק יותר, כך ירעידו יותר אדמה ביציאתם אל האור. ידעתי זאת, אבל לא העליתי בדעתי שלומר את האמת יתקבל על הדעת, שמי שאני תתקבל על הדעת ותתקבל בברכה בידי אמי השמרנית. וכך חיי התנהלו על מי מנוחות, בעוד מי שאני קבורה עמוק עמוק. עד היום בו האדמה רעדה והתמוטטה מתחת רגליי, והשאירה ליפול עמוק מאוד לתוך החשכה.

Red Secrets (g×g)Where stories live. Discover now