Did you come?

178 22 17
                                    

יאללה איב כפרע קחו הקדשה יא חמדמדון :)
someonefrompg

"דיוק, מה אתה עושה פה? היית אמור לחזור בארבע..." אני אומרת בבהלה.
"ואת היית אמורה להישאר בבית, והיית אמורה להיות כנה איתי, והיית אמורה לאהוב אותי ועוד שטויות כאלו. את יודעת... אמור זה שם של דג."
הוא צוחק במרירות.
"מה זה אמור להיות?" הוא מניף מולי את החזיה האדומה שהוא החזיק ביש. "זו חזיה, אני בטוחה שראית כמה מקרוב, להזכיר לך?"
"חה חה את קורעת. זו לא חזיה שלך. את לא מידה b, וזה לא הבושם שלה עליה."
"ממתי אתה זוכר את מידת החזיה שלי בכלל?!"
"מאז שהכרחת אותי לבוא איתך לקנות חזיות לפני חודשיים!" שתיקה מביכה משתררת בחדר, והוא ממשיך, רגוע יותר: "את חושבת שלא שמתי לב להתנהגות שלך? היית מרוחקת כל כך, כאילו את שומרת ממני סוד. עצבנית עליי כל הזמן, חוזרת בשעות לא שעות הביתה, עם חיוך בלתי נגמר, כאילו את שתויה, ועכשיו זה..." הקול שלו נשבר.
אני נושמת נשימה עמוקה והעיניים שלי מעקצצות שוב. כשאני פותחת את הפה, הקול שלי רועד כמו הרגליים שלי.
"קוראים לה מארי."
"כמה זמן?" הוא שואל בקול מובס. אני לא עונה.
"כמה?! זמן?!" הוא חוזר על השאלה בצעקה חייתית כמעט.
"שנה וחצי." אני רואה הבעת אי האמון, הכאב וההפתעה שתופסת את מקום הכעס שהיה קודם על פניו.
"שנה וחצי." הוא חוזר על המילים, מגלגל אותן על הלשון. "שנה וחצי... שנה! וחצי! כמה זמן אנחנו ביחד בכלל?? שלוש שנים?! מתוכן, חצי היה שקר?! או שבכלל כולן? את בכלל אהבת אותי?! למה זה היה? למה? לא נתתי לך מספיק?" הקול שלו פצוע עכשיו, עולה ויורד, כועס ופגוע.
"דיוק..." אני מנסה לפייס אותו "לא נתתי לך מספיק?!" הוא צועק. "תגידי לי, את אוהבת אותה? זה רק בשביל הכיף, הריגוש, ההנאה, או שאת באמת אוהבת אותה? מה הייתי עבורך בכלל?! תסבירי לי!"
המילים נתקעות לי בגרון. אני פותחת את הפה כדי להגיד משהו, אבל הוא קוטע אותי שוב: "את יודעת מה? אני לא רוצה לדעת." הוא כמעט לוחש.
"דיוק, תקשיב לי בבקשה, אני... מצטערת... אתה כבר לא צריך לדאוג, אנחנו... כבר לא... אני באמת אוהבת אותך, בבקשה בבקשה תקשיב לי!" אני מתחננת, לא רוצה לאבד גם אותו. "אה... היא זרקה אותך... למה לא אמרת לי? זה משנה את כל התמונה..." הוא אומר, ולרגע יש לי תקווה. "באמת?"
"נראה לך?! עכשיו כשהיא זרקה אותך את חוזרת להתנחם אצלי? תמיד עשית את זה! מאז שהכרנו, תמיד הייתי פה להקשיב לך ולתמוך בך. תמיד כשעוד איזה ילד רע עם מעיל אופנוענים פגע בך, למי רצת לבכות? כמובן, לדיוקי הילד הטוב. ואת שוב עושה את זה!! למה לי לרחם עלייך? למה לי להקשיב לך בכלל?! שתוכלי למלא אותי בעוד שקרים? לחרטט אותי בעוד אחת מההתנצלויות המזוויעות שלך? את יודעת מה?! נמאס לי ממך. נמאס! את מתפנה מפה עד מחר, שמעת אותי?! אני לא רוצה לראות אותך יותר! לא לראות ולא לשמוע אותך!" הוא מטיח בי בכעס, ולרגע אני מזהה בעיניים שלו מבט סערה כמו של מארי. ואז הוא טורק את הדלת, ובפעם השנייה החודש אני ננטשת באכזריות. נשארת אבודה ותלושה. הבעיה שהפעם אני באמת אבודה. אין לי פיזית לאן ללכת.

Red Secrets (g×g)Where stories live. Discover now