Red Secrets (g×g)

.

אני מתעוררת בבוקר עם טעם נורא בפה, וכאב ראש נוראי. שום דבר מזה לא משתווה לבור הזה שפעור לי בלב. הבטן שלי שוב מתכווצת, והמיצים החמוצים בקיבה שלי מציפים לי את הפה. אני כל כך עייפה. לא, אני לא עייפה. אני מותשת. התשישות הזו היא עמוקה ומתמשכת, בתוך הנפש שלי, לא גופנית. אני נכנסת לאוטו. אני נוסעת חזרה לעיר. אני קונה עשרה בורקסים ועשרה קוראסונים. אני אוכלת. אני מקיאה בפח האשפה מאחורי הסופר. אני חוזרת לאוטו. מדרכות רטובות, עצים ערומים ושמיים אפורים, מקושטים בשלטי ניאון ופוסטרים מתחלפים. הכל מכני ומטושטש, כמו הרגשות שלי עכשיו. לאט לאט הרקע המתחלף בסמטאות מוכרות עד כאב שהגוף שלי הסיע אותי אליהן מתוך הרגל. כל חלק בי זועק "לברוח", אבל הגוף שלי פועל מעצמו. כך, ב9:40 בבוקר, יום שישי ה19 באוקטובר, אני עומדת מול הדלת הירוקה המתקלפת שגורשתי ממנה באכזריות לפני חודש וחצי.
תברחי! אני דופקת בדלת. אין תשובה. תברחי! אני מצלצלת בפעמון. אין תשובה. תברחי! אני כבר כמעט מתכוונת ללכת. תברחי! תברחי! תברחי! "רגע!" נשמעת צעקה מתוך הבית. תברחי! תברחי! תברחי! מהר! מהר! מ- הדלת נפתחת, ודיוק עומד בפתח. "סופי?" קדימה! תברחי! עכשיו! "דיוק אני מצט-" "בייב, מי זו?" בחורה בגובה ממוצע עם שיער חום עם תכלת בקצוות ועיניים חומות יפות נעמדת מאחוריו ומחבקת את מותניו. "זו סופי... ה... אקסית שלי..." הוא מהסס רגע ואז ממשיך: "סופי, תכירי, זו איימי... ה...חברה החדשה שלי..." הוא מסמיק טיפה ונראה ממש נבוך מהסיטואציה "נעים מאוד." איימי מושיטה לי את היד הקטנה והעדינה שלה ללחיצה בחיוך מסנוור, שבימים רגילים היה מאיר לי את היום, אבל עכשיו הוא נראה לי לעגני, מכוער. כל כך מכוער, כמוה. איך הוא יכל להחליף אותי בה?! אני שונאת אותה כל כך. שונאת אותה כמו שלא שנאתי אף אחד בחיים שלי. תברחי! תברחי! תברחי! הקולות בראש שלי כמעט צורחים עכשיו, עד שסוף סוף אני מואילה בטובי להקשיב להם - ואני בורחת בבושה עצומה לאוטו שלי, מבלי להגיד דבר. העניין הוא שאפילו לא אהבתי את דיוק. אני לא רוצה אותו לעצמי. אני פשוט לא רוצה שהיא תקבל אותו. אני לא מכירה אותה, אבל היא לא ראויה לו, לאהבה שלו. לאהבה שלא שהייתה שלי עד לפני חודש וחצי. זה החלק הכי כואב - לאבד את האהבה שלו. לאבד את כל האהבה שלי. מי אני אם לא אדם נאהב? ועכשיו, גם למארי וגם לדיוק יש חברות חדשות. יש להם אהבה. ואני? אני איבדתי את כל האהבה שלי ונשארתי ריקה מהכל. אני ריקה כל כך. אני לעולם לא אוכל להיות נאהבת יותר. לעולם לא יאהבו אותי שוב. לא מארי ולא דיוק לא אמא שלי ולא אני. אני שולפת את שרית הקוראסונים מתא הכפפות שבאוטו ודוחפת קוראסון אחרי קוראסון לפה. עוד ועוד שוקולד ופחמימות שימלאו את הריקנות המהדהדת בתוכי. סוכר שימלא את החסר הגדול הזה שתמיד היה שם. והחוסר הזה לא מתמלא. חמישה קוראסונים נעלמים במהירות, ואני עדיין ריקה כל כך. אני נוסעת לסופר, וקונה מדף שלם של חטיפים. הקופאית שואלת בצחוק: ''מה זה, מה את חוגגת?'' אני חוגגת את המוות שלי. את הכישלון שלי. את החיים הדפוקים והמזדיינים שלי, אני רוצה לענות. אבל אני רק שותקת ומגישה לה את כרטיס האשראי. הרעב הזה מכרסם בי עוד, ועוד, מעכל את הנפש שלי. אני חייבת להתמלא, ומיד. אני רצה לאוטו ומתחילה לפתוח בלי הבחנה שקיות חטיפים. פרינגלס. תברחי! ביסלי. תברחי! תפוצ'יפס. זבל אנושי! צ'יטוס. אף פעם לא יאהבו אותך! דוריטוס. את כל כך ריקה! דובונים. כל כך טיפשה! ותפוצ'יפס ביסלי ביסקוויטים תמותי ותיחנקי מהעוגיות פרינגלס שוקולד אני שונאת אותך חתיכת חרא מטומטמת אף אחד לא יאהב אותך כמו שאת אוהבת קרמבו צ'יטוס דוריטוס דובונים סוכר מלח מונוסודיום גלוטומט אני לא מצליחה לנשום אכלתי יותר מידי פאק איט כואבת לי הבטן אני לא מצליחה אני חייבת להקיא הגוף שלי זוכר מעצמו להקיא, אז אני אפילו לא צריכה לדחוף אצבעות לגרון כדי להקיא את כמות החטיפים המזעזעת שאכלתי. במזל אני מצליחה להוציא את הראש מחוץ לאוטו. והקיא נוחת בשלולית עיסתית על המדרכה המלוכלכת של מרכז הקניות. הגוף שלי מתפתל שוב בעווית ואני מקיאה עוד. ומגעיל לי, ואני לא רוצה יותר אני רק רוצה שזה יפסיק ואני מקיאה שוב, ושוב וכבר כואב לי הגרון ואני מקיאה עוד. ואז, כמו שזה התחיל, זה נגמר. אני נשארת מתנשפת מעל שלולית קיא דוחה ודמעה זולגת לי על הלחי. עכשיו אני לא נגעלת או כועסת או שונאת. אני פשוט עצובה. יש נחמה מעוות בהקאה, אבל היא מעוררת עוד שנאה עצמית במעגל הרסני שכמעט הרג אותי בגיל חמש-עשרה. אני מנסה להיזכר במה שאמרה לי הפסיכולוגית אז. למה אני כל כך מתוסכלת? מה גורם לי להקיא? שאני חרא מזדיי- שמארי ודיוק התקדמו הלאה. שמארי מצאה את האנה, שעושה לה יותר טוב ממני, ושלדיוק יש חברה חדשה. אני לא באמת מצליחה להבין מה קשה לי בזה. אני חושבת שפשוט ההרגל הזה. הרגלתי כל כך להיות אהובה, שהמחסור הזה גורם לי לחור בלב, שגורם לי לחור בבטן. אני פשוט צריכה להשיג אהבה כדי להתמלא שוב. והאמת שזה לא בסדר מצידי. הייתי צריכה להיות יותר כנה עם דיוק לגבי מה שאני מרגישה. זה לא פייר כלפיו. אבל זו פשוט לא אני - לומר מה אני מרגישה בכזו פתיחות. וזה נהיה כל כך קשה מאז שמארי שברה לי את הלב, כי לא הצלחתי לחשוב בהגיון, לראות את התשובה הפשוטה הזו שמול העיניים שלי - אני צריכה למצוא מישהי חדשה. ועם הידיעה הזו אני לא מצליחה לנשום שוב, אני מתחילה לנסוע שוב לשום מקום.