Red Secrets (g×g)

Bad Idea

כשהייתי בת 14, בטיול השנתי, בכיתי בפעם הראשונה בגלל ילדה. זה היה כשראיתי את גרייס מתנשקת עם מישהו אחר. הכל היו כל כך מכאיב ופוגע, במיוחד בגלל הרגשות המבלבלים שלא הצלחתי לסדר לגבי מי אני ומה אני, והתחושה המחליאה של רגשות האשם שלי על בכי על בחורה ולא על בחור. אז חשבתי שהטיול השנתי היו שלושת הימים הכי גרועים אי פעם בחיים שלי. הו, כמה שטעיתי. השבוע נמתח, חסר משמעות, מלא בדמעות והסתרה שלהן מדיוק, בכאב ובתחושת ריקנות משתקת. אני מנסה להתקשר למארי שוב ושוב ושוב, והמטומטמת לא עונה. ואני מתגעגעת, כמה שאני מתגעגעת... ואני כועסת עליה שהלכה בלי להבין את המצב הדפוק שאני נמצאת בו, ואני כועסת עליי שנתתי לה ללכת, ואני כועסת על אמא שלי ועל אלוהים הבן זונה שברא אותי מאוהבת בנשים, ושברא אותה ושברא אותי בכלל. דיוק שם לב כמובן. אני אומרת שאני במחזור והוא עוזב אותי בשקט אחרי שאני דוחה כל ניסיון לעזרה או ניחומים מצדו. אפילן בעבודה שמים לב. המחזור עובד גם שם, וליתר ביטחון אני מנסה להתרחק מכולם. וכשאני קמה בבוקר אני חושבת עליה. וכשאני הולכת לישון אני חושבת עליה. וכשאני מחבקת את דיוק אני חושבת עליה. וכשהטלפון מצלצל אני מתפללת שזו היא. אבל זו לא היא, זו אף פעם לא היא. האובדן מהדהד מכל החושים שלי, ואני חושבת שאאבד את זה בקרוב.
עוד צלצול של טלפון קודח במוח העצבני שלי, ואני מרימה אותו בלי אפילו להסתכל על מי מתקשר.
"מה?" אני נוהמת לתוך הטלפון בצרידות, ומהצד השני עונה קול מוכר עד כאב: "בואי."
דיוק בעבודה, הוא אמור לחזור בארבע. אני לקחתי חופשת מחלה, ויש לי 7 שעות עד שיחזור. אני מתלבשת בזריזות ולוקחת את מפתחות המכונית, נוסעת כמו משוגעת בכביש, חותכת נהגים, צופרת וכמעט מתנגשת בעמודים משהו כמו שבע פעמים. אבל הקטע שלא פאקינג אכפת לי, כי אני הולכת לפגוש את מארי.
אני פותחת את דלת הבית שלה ואומרת במין חשיבות עצמית מזויפת, כדי להחזיר לעצמי את האגו שנרמס השבוע הזה: "אה דארלינג, הבנת שאת לא יכולה בלעד-" אני לא מספיקה לסיים את המשפט לפני שהיא מתנפלת עליי בנשיקה ומושכת אותי קרוב. אני המומה בהתחלה, אבל אז חיוך ענק מתפשט לי על הפנים, כי התגעגעתי כל כך. כי אני שמחה שהיא התגעגעה כמוני "אוי דארלינג, ככה את רוצה את זה?" אני צוחקת מכל הלב, מצמידה אותה לקיר באגרסיביות ומפשיטה אותה, לאט לאט, מתענגת על המבט המשתוקק שמרוח לה על כל הפרצוף.
זה רעיון היה נוראי לבוא לכאן, אני יודעת.
אני טובעת בצרות מעל הראש, ועושה שטויות מטומטמות. משהו עובר על מארי, כי פתאום, משום מקום, היא מתחילה לבכות כמו משוגעת. אני מנסה לתמוך בה, טמחבקת אותי בלי להבין מה קורה, אבל היא רק מתנפלת עליי בנשיקה היא מבולבלת, וגם אני. כל המצב הזה דפוק, אני יודעת.
היא מוסרת את השליטה לידיים שלי, ונותנת לי לעשות בה כרצוני. וזה מרגיש מדהים ומוזר בו זמנית. אני מעדיפה להנות מזה ולא לנסות להתעמק בזה, כי כשזה קשור למארי, הכל תמיד מסובך מדי. הכל מלא מחשבות בלתי נגמרות, והתפלספויות מתישות. לעומתה, המוטו שלי נורא פשוט: "להפיק את המירב מכל דבר" אז זה מה שאני עושה.
****
מארי מעירה אותי, והשעה כבר 13:30, אז אני מחליטה לחזור הביתה. היא נראית לחוצה שוב, אבל אין לי כוח לנסות להבין אותה. חוץ מזה, היא תמיד נראית לחוצה, אז אני לא דואגת. אני נותנת לה נשיקה ויוצאת מהר מהבית. אני מזמזמת שירים כל הנסיעה ומחייכת לעצמי חיוך ענקי. מצב הרוח הטוב שלי נמשך עד שאני מגיעה הביתה ופותחת את הדלת. מולי עומד דיוק, עם מבט רצחני בעיניים, מחזיק את אחת החזיות של מארי.