Red Secrets (g×g)

stay

אחרי שבוע של שינה במכונית וחיים בתת תנאים אני בדרך לבחורה שפגשתי בטינדר. התחלנו לדבר לפני יומיים, והשיחה זרמה מצויין. קוראים לה גרייס. הוויז אומר שאהיה אצלה עוד חצי שעה. אני כל כך מאושרת. לא הקאתי כבר ארבעה ימים, אני משתדלת לאכול בריא! ככל שאני מתקרבת יותר לבית של גרייס, אני מתחילה להרגיש רע פתאום מסיבה לא מובנת. התקף חרדה מתחיל להתגבש לי במוח, ואני מרגישה את הלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה. אבל הפעם, שלא כמו בדרך כלל, זה הקול של האנה מדבר אליי ולא הקול שלי ''לאן את הולכת סופי? להרוס לעוד בחורה את החיים? נמאס לי ממשחקי הסופי המזדיינים שלך! מטומטמת!'' מבלי משים, היד שלי נשלחת לחטיפים ששמרתי בתא הכפפות. אני עוצרת את עצמי. במקום זה, אני מנסה לנשום עמוק. אני נושכת את השפה שלי, ומאגרפת את הידיים שלי חזק חזק. צפירה מאחוריי מעירה אותי מהחלום בהקיץ הזה ואני ממשיכה לנסוע. אני מתרכזת בכביש ובנשימות שלי כדי לא להקשיב לקולות שבראש שלי, אבל זה לא עובד. האנה ממשיכה לגעור בי ולצחוק עליי. אני עוצרת בצד כי אני חייבת להפסיק לנהוג לפני שאעשה תאונה ואהרוג מישהו '' אולי כדאי שתהרגי את עצמך זונה מטומטמת'' צוחקת האנה בתוך הראש שלי.''תשתקי! אני צועקת, ספק בקול, ספק בתוך הראש שלי ''תשתקי כבר!'' אני מאגרפת את הידיים שלי, כאילו מתכוונת להרביץ לה ''תסתמי את הפה המזדיין שלך!'' אני שורטת את עצמי, מנסה להתרכז בכאב ולא במחשבות. אני לא מצליחה לנשום. אני שורטת את הלחיים שלי עד לצוואר, אני צריכה אוויר. אני רוצה למות. הירכיים הפנימיות שלי כבר כואבות מצביטות, אני עוברת לידיים ולראש וכואב לי כל הגוף. הפרצוף שלי מלוכלך מדם, דמעות ואיפור. אני שונאת את זה. הרגליים שלי מלאות בסימנים כחולים-סגולים ושריטות, ולצלקות הלבנות הדקות שמכסות לי את הידיים התווספו כמה חדשות. אני פותחת את הטלפון ומסמסמת לגרייס שיש לי מקרה חירום ולא אוכל להגיע. אין לי מושג מה לעשות. אין לי מושג לאן ללכת. לרוע מזלי הדמעות יודעות טוב מאוד איפה העיניים שלי, והקול של האנה בתוך המוח שלי יודע טוב מאוד על איזה נקודות ללחוץ. ואז, בהבזק של רגע, אני יודעת בדיוק לאן ללכת.
''סופי, מה לעזאזל את עושה פה? חשבתי שאמרתי לך להתחפף ולא להראות פה את הפנים שלך יותר. את צריכה שאזמין משטרה?!'' אני שותקת ''מארי לא פה. עכשיו עופי לפני שאני באמת אעשה את זה!'' ''לא באתי בשביל מארי. באתי בשבילך האנה.'' העיניים של האנה כמעט יוצאות מהמקום. ''את צדקת. אני באמת חתיכת חרא אנוכית'' ''וואו! מדהים שהבנת את זה, רוצה צלש? אה רגע חכי, המשאית עם הפרס נובל בדרך לפה! בחיי, סופי ריצ'רדסון הבינה סוף סוף שהיא ח-'' ''טוב, טוב, את לא חייבת להגזים...'' אני לא יודעת באמת למה ציפיתי. אולי ל''אני גאה בך סופי'' או, ''את לא באמת חתיכת חרא סופי אני סתם הגזמתי'' אבל כנראה הצעקות האלה מגיעות לי. ''מה את רוצה?'' ''עזרה.'' אני אומרת. ''למה לי לעזור לך, אה?'' אני לא יודעת למה באתי לפה ולמה בכלל אני נשארת פה, מתחננת לרחמים שלה ''כי אני טעיתי ואת צדקת.'' ''יופי, מדהים, וזה אומר ש...?'' ''אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד...בבקשה...תעזרי לי...'' ''הו שלום סופיל'ה, ברוך הבא לעולם של הגדולים. שיעור ראשון, תתמודדי עם החרא שלך בעצמך יא בת זונה!'' אני רוצה להגיד משהו, להתחנן, לבכות, לכעוס, אבל כשאני פותחת את הפה כל מה שיוצא לי זה קיא. הקיבה שלי מתכווצת ומתפתלת, רגילה להקאות החוזרות ונשנות מלפני שנים. זו אחת מתופעות הלוואי של בולמיה - חוסר שליטה במערכת ההקאה. כך גם עלו עליי לפני שבע שנים. האנה נראית מזועזעת. אני מבינה שלראות מישהו מקיא זה ממש לא נעים אבל הזעזוע שלה נראה לי מוגזם. אני מסתכלת למטה ומבינה בדיוק מה קרה. הקיא הצהבהב-ירקרק עכשיו אדום מדם.
הפה שלי שרף. כנראה שפצעתי את פנים הלחיים שלי בהתקף. ואז האנה מסתכלת עליי, באמת מסתכלת. היא רואה את שאריות הדם על הפנים שלי, השריטות על הצוואר, הדמעות היבשות. ''תפשילי את השרוולים'' היא דורשת בתקיפות. אני מאובנת. ''תפשילי. את. השרוולים.'' אני מפשילה אותם בלית ברירה, חושפת את מפת הצלקות הישנה, מעוטרת בצלקות אדומות טריות. ''ממתי זה?'' הקול שלה מתרכך מעט, מבלי לאבד את הקשיחות שבו ''מהיום.'' אני ממלמלת ''לא,'' היא שואלת שוב ''ממתי כל זה?'' אפשר לשמוע בקול שלה כאב מובלע ''מגיל ארבע עשרה. וחמש עשרה. ושש עשרה'' לרגע היא לא אומרת כלום, רק עומדת במקום כמו פסל, אבל אז, בתנועה רחבה היא מזמינה אותי להיכנס לבית. הדירה מרוהטת בפשטות כמו שזכרתי אותה-מלבד כמה תמונות ושלטי מוטיבציה טיפשיים חדשים. אני מתיישבת על הכורסא האפורה מול האנה, שבוחרת לה כיסא משולחן האוכל להתיישב עליו. ''מה קרה?'' היא כמעט מחייכת אליי חיוך עצוב. אני שותקת, ורק דמעה אחת זולגת לי על הלחי. ועוד אחת. ועוד אחת. ''היי, היי, הכל בסדר, אני בצד שלך...'' האנה מנסה לנחם אותי אבל זה רק גורם לי לבכות יותר. היא קמה מהכיסא וניגשת לחבק אותי, ואני בוכה לתוך כתפה.
בפעם הראשונה באף פעם אני מרגישה אשכרה מוכלת ואהובה. אני חייבת לה הסברים.
"כשהייתי בת חמש-עשרה כמעט מתתי בגלל הבולימיה. זה התחיל בגיל ארבע-עשרה-- כאילו כשחושבים על זה, זה התחיל בכלל בגיל שתיים-עשרה-- כאילו--" אני מגמגמת. האנה מתנתקת ממני כדי להביט בי, אך עדיין מחזיקה בידי חזק חזק. אני מנסה שוב. "אמא שלי זונה והיא גרמה לי לרצות למות, זאת אומרת זאת הייתי אני... אבל נו... אוףף..." אני לא באמת מצליחה לדבר כמו שצריך.
"היי, זה בסדר, קחי את הזמן..." האנה מחייכת אליי בחמלה.
אני נושמת עמוק והדממה שמשתררת בחדר מופרת רק על ידי היפחות החנוקות שלי.
"תמיד הייתה לי מערכת יחסים מסובכת עם אוכל, אבל הכל נהיה יותר גרוע בגיל שתיים-עשרה בערך... אבא שלי עזב את אמא שלי כשהיא הייתה בהריון, ומאז ש... מאז שאני... זוכרת את עצמי תמיד הייתי כל מה שהיה לה - ההורים שלה לא היו בחיים ולא היו לה אחים ואחיות. כנראה זה למה אף פעם לא הייתי מספיקה..." דמעה מלוחה נוחחת לי על הלשון ומשבשת את רצף הסיפור. אני מנגבת את העיניים וממשיכה: "בגיל שתיים-עשרה אמא שלי התחילה להפעיל עליי יותר ויותר לחץ, ואני כדרך התמודדות התחלתי לאכול. לאט לאט עליתי במשקל ו... אמא שלי... היא שמה לב... והיא הייתה מאוכזבת, כמו תמיד ו... אני לא יכולתי לעמוד בזה... אז התחלתי להקיא."
המבט על הפנים של האנה נראה מופתע באיזושהי צורה. בעיניים שלה יש דמעות.
"בגיל ארבע-עשרה שוב ירדתי במשקל וסוף סוף אמא שלי הייתה מרוצה... אבל הבעיה שאני לא... אני לא הפסקתי להקיא, ואפילו התחלתי לקצץ לעצמי באוכל. כל פעם..." אני מחניקה יבבה "כל פעם שהסתכלתי במראה ראיתי גוף לא מושלם... ראיתי פגמים... וזה היה בערך בתקופה שהתחלתי לגלות שאני... לסבית." המילה עדיין יושבת לי מוזר בפה, כאילו לא שייכת. "חשבתי שכלום לא מגיע לי, שאני נוראית וטיפשה ושמנה ומכוערת ומטומטמת ולא שווה כלום, והייתי מתחילה להעניש את עצמי..." דמעה גולשת על לחיה של האנה ואני מרגישה את ידה מתהדקת על ידי. "אז הייתי אוכלת בבולמוסי אכילה מטורפים שירגיעו את התחושות המזוויעות שרצו לי בגוף ומיד מקיאה הכל הכל הכל כי לא הגיע לי כלום... ולאט לאט בולמוסי האכילה פחתו, והתחלתי פשוט להרעיב את עצמי. ואז פעם בשבוע - שבועיים הייתי נשברת וחוזרת לאכול ומקיאה, וחותכת. רציתי לסבול. רציתי שיכאב לי. רציתי למות." אני לא מסוגלת יותר לדבר וכובשת את הפנים שלי בחזה של האנה. אני מרגישה את הדמעות שלה על השיער שלי. אנחנו שותקות ככה כמה דקות שמרגישות כמו נצח, ואז היא שוברת את הדממה בפעם הראשונה. "ו... ומה קרה אז?" היא שואלת בחשש.
"בסוף אמא שלי גילתה... הייתי חולה כל הזמן, שברירית... הייתי מקיאה המון כי מערכת העיכול שלי התרגלה לזה ונהייתי פחות ופחות זהירה, וככה היא תפסה אותי מקיאה בשירותים... נכנסתי לקבוצת תמיכה, כמה אשפוזים..." צמרמורת עוברת לי בכל הגוף כשאני מנסה לא להיזכר. "אני לא רוצה לדבר על זה... זו הייתה תקופה נוראית ועם זאת מדהימה... סוף סוף אמא שלי ראתה אותי באמת... ו... ודאגה לי... וקצת אחרי שהמצב התחיל להשתפר התחלתי לשקר לפסיכולוג שלי שוב ולהקיא יותר, שאמא תדאג... שאמא תאהב אותי..." הקול שלי נשבר והאנה מחבקת אותי שוב. "ואז הפסיכולוגית שלי גילץה והתחלנו לדבר על הסיבות שבגללן אני משקרת ומקיאה ועושה את כל החרא שעשיתי ו... וסוף סוף היה לי עתיד... אבל לא סיפרתי לה ולא לאף אחד על הנטייה המינית שלי בזמן שאמא שלי ממשיכה לספר חרא הומופובי בבית והייתי כל כך כל כך לבד..." שתיקה.
"בגיל 17 הפסקתי לגמרי להקיא, לחתוך ולהרעיב את עצמי והתחלתי לצאת עם בנים... ואז הכרתי את... דיוק..." השם שלו מעביר בי מדקרת כאב "ואת..." אני לא רוצה לומר את השם שלה- "מארי." ההבעה על הפנים של האנה לא כל כך ברורה. "והכל נראה נורמלי ומסתדר... ואז דיוק גילה ו... ו... ו..." המשפט נשאר פתוח באוויר.
"אני מצטערת... אני כל כך כל כך מצטערת..." האנה בוכה ועוטפת אותי בזרועותיה. וככה אני רוצה להישאר תמיד תמיד. עטופה ומוגנת ומוכלת ואהובה ועייפה וקצת שמחה קצת עצובה.
"סופי...? את ישנה?" האנה שואלת, ואני קולטת שנרדמתי עליה.
"לא לא, רק הנחתי את הראש לרגע-" אני ממלמלת במבוכה.
"את עייפה?" אני מתנתקת ממנה ומהנהנת. "אולי כדאי שאממ... קודם... תתקלחי ואז תלכי לישון?" האנה שואלת בהיסוס, ואני קולטת כמה מסריחה ומלוכלכת אני - מריחה כמו זיעה חמוצה וחטיפים מקולקלים, מכוסה בשריטות, דם קרוש ובוץ עם שיער מבולגן ומלא קשרים. ככה התכוונתי ללכת לדייט?
"בטח-" אני מסמיקה. "רק אממ... אין לי בגדים..." אני חושבת על הערימות המלוכלכות ששוכבות לי בבגאז' של האוטו.
"אני חושבת שאנחנו בערך באותה מידה." אומרת האנה בחיוך.
'חוץ מזה שאת איזה ראש וחצי מעלי ולפחות מידה אחת פחות ממני בחזייה' אני חושבת אבל לא אומרת, כי יש גבול לחוסר הטאקט שלי.
אני מחייכת בחזרה ומהנהנת והאנה קמה מהכיסא נעלמת במסדרון. היא חוזרת עם מגבת צהובה, זוג תחתונים שחורים ושמלה פרחונית רפויה. "זה בסדר?" היא שואלת ומגישה לי את המגבת והבגדים. "לגמרי, תודה רבה." אני עונה בחיוך ומנסה לקום מהכורסא. העולם מסתובב לרגע. המסדרון נמתח עד האופק. אני פתאום באמבטיה. אני מנסה להוריד את החולצה והררים של אדום חוסמים לי את שדה הראיה ואני לא נושמת ויש לי קיא בפה והרצפה קרה והאנה האנה הצילו אני נחנקת אוי ואבוי סופי שוב הקאת אני אקלח אותך וידיים על העור שלי ואין לי בגדים ומים מים בכל מקום והאנה האנה הצילו אני טובעת וסופי הכל בסדר אני כאן עכשיו הכל בסדר ושוב בגדים וחושך.

אני מתעוררת ולרגע לא מבינה איפה אני. אני בחדר של מארי. הכל היה חלום.
"סופי, התעוררת." זה לא הקול של מארי. האנה רוכנת מעליי בפנים מודאגות ואני נזכרת בהכל. טוב, כמעט בהכל. "האנה... מה... מה קרה לי?"
"את התחלת להקיא ולצעוק לעזרה אז קילחתי אותך." היא מסמיקה: "אל תדאגי, היית בחזייה ותחתונים--" אני מחייכת מהמבוכה המשונה שלה "תודה רבה רבה האנה, כמה זמן ישנתי? מה השעה עכשיו?"
"ישנת 17 שעות, עכשיו 8 בבוקר, ה30.10" היא עונה.
"רגע, איפה מארי?" אני שואלת בבלבול, מבינה פתאום מה היה חסר לי כל הזמן הזה.
"מארי נסעה לשלושה ימים של קורס עבודה." החיוך של האנה מתרחב בגאווה ברורה
"איזה קורס? איזו עבודה? מארי לא מלצרית?" ואז אני קולטת- פאקפאקפאק מה עם העבודה שלי אוי שיט בטח פיטרו אותי סעמק-
"מארי לומדת לתעודת הוראה, קצת פיטרו אותה אחרי שהיא לא הגיעה לעבודה חודשיים..."
הטלפון שלי שבמכונית בטח מלא בשיחות שלא נענו ומיליון הודעות שהתעלמתי מהן כשדיברתי עם גרייס בטינדר ובכלל כל התקופה האחרונה שיט-
אני לא מצליחה לנשום שוב, והאנה רואה את זה. "סופי, הכל בסדר? מה קרה?"
"אני בטח מפוטרת מהעבודה ואין לי כסף ופאק מה אני אעשה עם החיים שלי עכשיו שיט שיט שיט אני-"
"סופי, קחי נשימה עמוקה בספירה שלי." הקול של האנה קוטע את רצף המחשבות הבלתי פוסק שלי.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע."
אני לוקחת נשימה עמוקה.
"יופי, עכשיו תחזיקי את האוויר בפנים עד שאספור עד שבע."
אני מחזיקה.
"עכשיו תשחררי אותו על שמונה שניות."
אני משחררת.
"מצוין. בואי נעשה את זה שוב."
אנחנו עושות את זה עוד ארבע פעמים. המחשבה שלי מצטללת. אני נרגעת.
"תודה רבה." אני מחייכת. האנה מחייכת שוב.
ואני מבינה מה שהייתי צריכה להבין כל הפאקינג זמן הזה.
האנה, עם החיוך המתוק שלה, החיבוק החם שלה, האהבה האינסופית שלה - היא אהבת האמת שלי - היא זו שעזרה לי כשהייתי צריכה והצילה אותה מעצמי. אני אוהבת אותה כל כך. החיוך נמשך עוד כמה רגעים, ואז אני מתקרבת באיטיות אל האנה ושפתיי נוגעות בשפתייה לשניה מתוקה. היא מתנתקת מיד, ונראית כעוסה מאי פעם: "מה הפאקינג בעיה שלך סופי?! יש לי חברה! את יודעת מה?? אני יודעת מה הבעיה שלך! את לא מסוגלת להבין אהבה ואת לא מסוגלת לאהוב את עצמך, אז מפילה את המשימה המזדיינת הזאת על אחרים כדי שלא תצטרכי בעצמך לאהוב את עצמך!! את לא שמה זין על אף אחד ופוגעת בכולם רק כדי להיות אהובה!! את לא יכולה לצפות מאחרים לאהוב אותך בלי לאהוב את עצמך!!!"
אני המומה. לא מבינה. מפחדת. אז אני עושה את הדבר היחיד שאני טובה בו. אני בורחת, הפעם בלי כוונה לחזור לשום מקום אי פעם.