כשאמא פותחת את הדלת ורואה אותי עומדת מאחוריה בשיער מבולגן, עם איפור מרוח, עיניים נפוחות ותיק קטן, היא מנסה להסתיר את ההפתעה שלה, אבל לא מצליחה במיוחד. "סופי? מה את עושה פה?" היא שואלת, ואני עונה בקול רועד ומגומגם: "דיוק ואני קצת התווכחנו, ו... אני פשוט רוצה לישון פה קצת עוד כמה ימים עד שנשלים..."
את המזוודות שלי דאגתי להחביא במחסן כדי דלא תגלה שנפרדנו ולא אצטרך להסביר כלום, בתקווה שאצליח למצוא פיתרון למצב הדפוק הזה. "בסדר..." היא אומרת בטון שופט שגורם לי לרצות להעיף לה סטירה ולהסביא לה שהכל באשמתה. שבגדתי בדיוק כי היא לא קיבלה אותי וכי היא פשוט נוראית. אבל במקום זה אני רק נותנת לה חיבוק קצר והולכת לממ"ד שמשמש כחדר אורחים. אני מנסה להתקשר לדיוק, אבל הוא מסנן, ובצדק. גם מארי מסננת. אין לי באמת לאן ללכת מה לעשות. מארי זרקה אותי, וגם דיוק. אצל אמא שלי לא אוכל להישאר הרבה זמן, וחברים, וול... אין לי הרבה. איל מארי הייתה אומרת? "אני חיה על זמן שאול". האזכור של מארי מעלה דמעות של תסכול שפורצות לי מהעיניים ואני לוקחת את הכרית כדי לחנוק את צרחות הזעם שמרעידות את הגוף שלי. אני כועסת כל כך. אני כועסת על מארי שכעסה עליי, למרות שהיא יודעת בדיוק באיזו סיטואציה אני נמצאת. אני כועסת על דיוק שאמר דברים קשים ו... נכונים. אני לא באמת אהבתי אותו. כלומר, כחבר, כן, מאוד. אבל כבן זוג לא. כל החיים שלי הסתתרתי ובכיתי על בנים שלא רצו אותי, אבל האם אני רציתי אותם? או שאולי בכיתי כי הייתי צריכה להסתתר מאחורי בחורים עם מעילי עור ואופנועים במקום להודות שאני בכלל מעדיפה נשים? אני כועסת על עצמי שנתתי ככה לכולם לעזוב אותי, שלא נלחמתי יותר על מי שאהבתי. ששיקרתי ופגעתי בכל מי שסביבי בחוסר היכולת שלי לקבל את עצמי. בידיים רועדות, פנים רטובות מדמעות ואיפור מרוח ולב קרוע לפיסות קטנטנות, אני נרדמת. חבל שלא לנצח. למרות שזה מרגיש ככה. אני קמה עייפה בבוקר ואוכלת, הולכת לעבודה, חוזרת, הולכת לישון עד ארוחת ערב ובלילות צופה בטלוויזיה עד שאני נרדמת שוב. ערות ושינה מטשטשות, והכל מרגיש כמו סדרה אחת גדולה שבסופה וידוי אהבה מטלטל. אבל הוא לא מגיע. ואני מתהלכת ברחוב כמו מתה, ישנה לא ישנה, עייפה ועצובה ולא מתפקדת וחושבת איך לגמור את החיים המזויינים שלי בכל רגע שעובר. אני לא מבינה יותר איך אנשים נהנים מהקיום. הוא מתיש אותי. אם אני אצטרך להגיד "אני בסדר" עוד פעם אחת אני פשוט אתפוצץ. ועוד שקר ועוד שקר שנערמים להר שלם שמוחץ אותי מתחת, ועוד תירוץ לאמא, שנאה מבעבעת כמו לבה רוחשת מתחת לפני הקרקע. כשהייתי קטנה, תמיד כשהתרגזתי והייתי עצובה וכועסת, אמא שלי הייתה אומרת שזה בגלל שאני עייפה. זה נכון מתמיד. אני עייפה. עייפות נפשית הופכת לפיזית ולהפך. ואני מחייכת עוד חיוך כדי שיעזבו אותי בשקט ומבפנים מתכווצת יותר ויותר. ועוד ארוחת בוקר, ועוד ארוחת צהריים, ועוד שיחת חולין, ועוד נתונים במחשב, ועוד קשקוש לאמא שזה תכף יעבור, ועוד קשקוש לי שזה תכף יעבור וזה לא עובר. והמציאות נעלמת, מתפוגגת, מתעוותת. וזה מצחיק, עד כמה שהרהיטות של אנשים משתפרת כשרע להם. כאב הוא הרגש הכי בסיסי, הכי עמוק, הכי נכון. הוא מסנוור, ודווקא אז, את רואה את האמת העגומה שנותנת לך את העוצמה להביע את הכאב בצורה הכי פיוטית שיש. כמו אוקיינוס שלם, הכאב מעמעם הכל. בהתחלה את עוד מנסה להאבק, להרים את הראש מעל המים, אבל כשאת שוקעת לאט לאט, את מתמסרת לשלווה העמומה. והריאות שלך מפסיקות לנשום, והלב מפסיק לפעום. מפסיק להרגיש. כשהכאב עוטף אותך אין דבר מלבדו שמשנה, שמשמעותי, שאמיתי. כולנו נמות בסוף, ולא יזכרו אותנו. זה לא משנה מה אעשה, גם אני אמות בסוף. למה אני עוד פה? על מה אני מבזבזת את החיים העלובים שלי? אם ניתן בכלל לקרוא לצל הדהוי והעלוב הזה חיים. על שקרים, על שיחות חולין, על שטויות. ואם אמות בסוף, למה לי כל זה? למה אני לא מתה כבר עכשיו? כנראה שיש בי עוד יצר הישרדות חבוי, עוד יצר להיות נאהבת וחשובה עבור מישהו. זה בדיוק אותו היצר שגורם לי לשקר לאמא כשהיא מוצאת סוף סוף את המווזדות שהחבאתי במחסן אחרי חודש של מוות איטי בתוך עצמי.
"אלו לא המזוודות שלי!" אני אומרת בלהט. יותר מדי להט כנראה.
"סופי, אל תשקרי לי! אני רוצה קצת כנות ממך אחרי שאת מופיעה לי בפתח הדלת אחרי "ריב קטן" עם דיוק שנמשך כבר חודש! חודש שאת מסתגרת בחדר, בקושי אוכלת, בקושי מדברת, בקושי מסתכלת עליי!"
אני רוצה לצרוח עליה, להטיח בה את האמת, אבל אני רק אומרת בשקט.
"נפרדנו." אני נושמת, "אני..." לא מסוגלת להודות באמת, "אני מצאתי אותו בוגד בי עם מישהי אחרת." עוד שקר לערמה.
העיניים של אמא נפקחות והפנים שלה נופלות. היא רצה אליי, ועוטפת אותי בזרועות שלה. אותו יצר הישרדות, אותה ילדה קטנה שבי, רוצה שזה יהיה לתמיד. רוצה להעמיד פנים שהיא אוהבת אותי ואני אותה וזה מה שחשוב. אבל זה לא יכול להימשך ככה.
"למה לא סיפרת לי קודם?" היא אומרת ברוך, ודמעה של אשמה זולגת לאט לאט על הלחי שלי.
"כי התביישתי." אני כמעט לוחשת, והיא מנגבת לי את הדמעה מהלחי. "אין לך סיבה להתבייש..." היא מתסכלת בי במבט כל כך רך שהדמעות לא עומדות בו. "היי... זה בסדר, זה בסדר... זה הוא, האידיוט הבן זונה הזה. את בסדר... אני לא מאמינה עליו! אני כל כל מצטערת... אני מיד אלך לדבר איתו!!" משום מה נשמע שה"לדבר" הזה לא יהיה מורכב מהרבה דיבורים. היא מתנתקת ממני ומתכוננת לצאת אליו, ואני כבר לא מצליחה להעמיד פנים. "אמא..." אני לוחשת "כן אהובה שלי?" היא מיד פונה אליי בחיוך מרחם. לרגע אני רוצה להתחרט, להשאיר את המצב כמו שהוא. אבל אז, איזו משמעות תהיה לי? כשאמות, מה יספרו עליי? ככה אבזבז את החיים שלי, בשקרים שיהרגו אותי בסוף? הרי בסוף אמא שלי תגלה, בסוף אני רק אבכה יותר. בסוף ובסוף ובסוף אני אמות עם חרטות וחרדות ולא יותר מזה.
"זו הייתי אני." היא מסתכלת עליי בחשדנות, "אני בגדתי בדיוק." הפרצוף שלה מחוויר, ואת המתח אפשר לחתוך בסכין כשאני פולטת באיטיות מכאיבה: "עם אישה."
YOU ARE READING
Red Secrets (g×g)
Romance~הספר השני בסדרת הרומנים שמבוססת על השירים של girl in red~ סופי מעולם לא התכוונה לפגוע במארי, והנתק ביניהן קרע אותה מבפנים. בכאב גדול היא מנסה להמשיך את חייה עם דיוק, אך כשהוא מגלה את הבגידה סודות מהעבר מאיימים להיחשף ולהחריב כל מה שהיה חשוב לה אי פ...
