Red Secrets (g×g)

girls

הפרק מוקדש לאיימי המקסימה שאין לי מושג מה תיוגה אבל היא בטוח תראה את זה 3>
~~~~
השקט שמשתרר פתאום מפחיד אותי כל כך. אמא שותקת, המומה. הפה שלה נפער ונשאר פתוח בהבעה שאני לא מצליחה לפרש. אנחנו עומדות שותקות כמה שניות שמרגישות כמו נצח. הזמן נעזר, ואני מנצלת את ההזדמנות לתקוף ראשונה: "מה אמא? ביקשת כנות, לא? הכנות הזו קצת כנה לך מדי?" אני אומרת בקול הכי לגלגני, סרקסטי ומגעיל שאני מצליחה לגייס, ומנסה לא לבכות. הפה שלה נסגר ונפתח שוב, כאיל והיא מנסה לומר משהו. "יש לך משהו להגיד?" אני מאתגרת אותה "קדימה... תהיי כנה איתי..." אני מתענגת על הרוע הטהור שיוצא מהפה שלי, ואמא שלי סוף סוף פותחת את שלה. מכל התגובות שלה, לזו לא ציפיתי: "את משקרת! את לא כזאת!" היא צועקת, כמעט חסרת אונים. "כזאת מה? לסבית?" המילה נשמעת מוכרת וזרה בו זמנית. "שלא תעזי להגיד את המילה הזאת בבית הזה!"
"מה, אז לא להגיד את האמת אימוש? שאני אסתיר את מי שאני מאמא שלי מולידתי, שאוהבת אותי הכי בעולם אהבה ללא תנאים?" אמא נרתעת לאחור מהעוצמה של השנאה שיש לי בקול, ואני רואה את ההבעה הפגועה של הפנים שלה. אני לרגע רוצה לעצור את הריב ולחבק אותה, אבל סיימתי לוותר על עצמי בשבילה. "את לא לסבית! זו תקופה וזה יעבור. את פשוט מבולבלת, זה בסדר, זה קורה להרבה..." הטון שלה מתרכך, אוהב לכאורה. היא מדברת לעיקר לעצמה, ואם קודם רציתי לחבק אותה, עכשיו אני רוצה להרביץ לה. היא מתקרבת אליי שוב ומושיטה את הידיים לחבק אותי. "דיוק בטח לא סיפק אותך כמו שצריך. אני ידעתי מההתחלה שגבר כזה לא יספיק לאישה כמוך, אבל הכל בסדר, את תהיי עם גבר טוב ואמיתי ואז תביני שזו רק טעות... יש גם הרבה מטפלים בשביל זה... אנחנו ניקח אותך למומחה ואת תראי שהכל יסתדר!" היא מנסה לחבק אותי, אבל נמאס לי מהזין הזה. "מאיפה לך הסמכות להסביר לי מה אני מרגישה ומה אני לא?! מה בדיוק גורם לך לחשוב שמשהו בי פגום?! שזו טעות?? במשך שנים שיקרתי לעצמי בגללך! וגם לדיוק! ועכשיו, כשאני אמיתית איתך זאת התגובה המזדיינת שלך?! ואת לא מבינה למה אני כבר לא מדברת איתך..." אני טופחת עם היד על המצח, מסתירה את הדמעות. "אני כל כך מצטערת..." אני מרימה את הראש, מופתעת לראות דמעות על הפנים של אמא שלי, ולרגע אני חושבת שהיא באמת מבינה "היי, הכל יהיה בסדר?" אני חצי שואלת חצי אומרת בחיוך. "הכל לא בסדר וזה בגללי, זו אשמתי שאת ככה... מאז שאבא שלך... לא פה, לא התחתנתי עם גבר אחר ובכלל זה יצאת כזאת... אבל אני מבטיחה לך שאני פה בשבילך ואנחנו נתקן את זה ביחד..." הייתי צריכה לדעת, זו אמא שלי.
"אנחנו?! את בכלל שומעת את עצמך?! את רוצה לשלוח אותי לטיפולי המרה??" היא שותקת "אמא, הם יתעללו בי שם! בבקשה... אמא..." אני מתחילה לבכות. "את לא... את לא לסבית... זה פשוט לא נכון, הבת שלי לא יכולה להיות לסבית..." היא ממלמלת, כמעט בטירוף.
"אני! לא! הולכת! לטיפולי! המרה!!!" אני צורחת בהיסטרה בעצמי, מנסה שתשמע אותי, באמת, את מה שיש לי לומר. "אז את לא הבת שלי יותר!" היא צועקת בחזרה. הפה שלי נפער רגע, כשהמכה פוגעת בי בדיוק בחזה. אני נשארת אילמת, הדמעות מדברות בשבילי, המומות, מתחננות שזה לא נכון. איבדתי את אמא שלי. תמיד ידעתי שיבוא יום כזה שזה יקרה, שמערכת היחסים הרעועה ביננו תקרוס סוף סוף, תהליך של ניתוק שארך כבר שנים יגיע לסיום, אבל עכשיו זה פשוט כואב. ואז אני מבינה שאין לי איפה להיות. דיוק, מארי ועכשיו אמא שלי, כולם עזבו בגלל השקרים הדפוקים האלו, ועכשיו הכל מתפרק לי מול העיניים. "אמא, אבל לאן אני אלך...?" אני שונאת את להתחנן מולה, שונאת אותה, שונאת אותי, שונאת את זה. "את יכולה ללכת לטיפולי המרה." היא אומרת בהחלטיות, ואני מבינה שזהו. אני אבודה. אני לא חושבת שאוכל לדבר מבלי לבכות, אז אני פשוט פונה אל דלת העץ הכבדה, פותחת אותה, יוצאת מאותו מקום שנהגתי לקרוא לו בית וטורקת אותה בחוזקה. בלב ריק ועיניים מלאות דמעות, אני מחליטה החלטה.
~~~~
פרק חדש יעלה מחר או מחרתיים, הוא כמעט גמור. מקווה שמחר אהיה גם בשוונג ואכתוב עוד שניים או שלושה פרקים (:
לילה טוב! 3>