מחשבות שעוברות לי בראש

פרק 1- פתיחה

"חיים" זה בעצם השם לפרק זמן מסוים, הם הרי מתחילים ביום אחד ונגמרים ביום אחר. הימים האלה והימים שמרכיבים אותם הם מה שהופך אותם בעצם להיות "חיים".
הרי אתם לא יכולים לקחת כמה ימים ולהגיד שאלה "חיים"- חוץ ממקרים מסוימים בהם זה באמת נכון.
אבל לרוב, ההגדרה של קבוצת ימים היא: יומיים, שלושה ימים, ארבעה ימים, שבוע, חודש, שנה, עשור, יובל, מילניום.
לדעתי, כולם בעצם אותו הדבר. כולם מורכבים מימים, שעות, דקות, שניות, מאיות, אלפיות וכדומה.
ההגדרה לא באמת משנה.
מה שמשנה הוא מה שאנחנו עושים בפרק הזמן הזה, הארוך לרוב (אלא אם כן אתם מגדירים את החיים בתור משהו קצר, מה שגם בסדר).
אם נקום בכל בוקר יחד עם הזריחה, ונצפה בה עד שמגיעה החשכה- בה נצפה לזריחה שתגיע שוב, כל יום מחדש, שוב ושוב.. נתחיל לאבד את עצמנו, לנדוד אל תוך האפלוליות שבמוח שלנו, נבלה את כל חיינו בניסיון להיזכר בחוויות מוכרות ובהתענגות על הרגעים שעברו- אך לא עוד. על ההתלהבות והאכזבה, הביקורתיות וההכלה...
אנחנו לא יכולים לבלות את כל היום במחשבה. זו לא המטרה לשמה נועדנו.
"אולי זו כן המטרה?" אחרים יגידו. כל הדעות בנושא כבר מציפות את המוח שלי על בסיס יום-יומי. הרי אני כל הזמן בתהייה.
ושוב נודד, ושוב מוסח... מפריעים לו בדרך, למוח שלי. גורמים לו לחשוב יותר מדי. אפשר להבין את זה גם מסגנון הכתיבה שלי, או מעצם יצירת הספר הזה.
אני בספק אם אי פעם אפרסם אותו. כנראה שלא, אבל מי יודע לאן יביאו אותי החיים?
הרי מהיום בו נולדתי ועד עצם היום הזה הביאו אותי למקומות רבים, חלקם צפויים וחלקם דווקא לא. לא שהם מתוכננים מראש, אלא כי החכמתי בנושא.
אני מרגישה שזה כל כך לא מובן. אבל אלה המחשבות שלי- נודדות אל עבר הלא נודע, מתנסות כל הזמן.
כבר כתבתי 282 מילים, כולל השורה הזו.
לא להאמין כמה היה לי להוציא.
בדרך כלל כשאני יושבת לכתוב סיפורים עלילתיים, אני תמיד מתקשה לכתוב במקלדת. עד שעולים לי רעיונות עוברים חיים שלמים.
אני כותבת הערות בצד, אל תדאגו. אני מנסה להיות מסודרת, אבל המוח שלי אוהב לנדוד, הוא אוהב את המסע התמידי והחמדני, החיפוש אחר הממצאים הטובים ביותר בשביל התוצרים הטובים ביותר.
וככה אני במחלוקת עם עצמי, מנסה להסתפק במועט אבל עדיין פרפקטציוניסטית.
למרות שאני מאמינה שזה יעבור עם הזמן, מה שדי מוזר כי אני לא מגדירה את הזמן.
אני כן משתמשת במונחים של זמן, כמו כל אדם רגיל- אבל אני לא תופסת ממנו משהו שבאמת קיים. הוא כן קיים, אבל ההגדרה שלו לא נכונה.
זה נכון שדברים משתנים במרוצת ה"זמן", אבל הם בעצם משתנים בקצב ההתפתחות שלנו. זה לא זמן.
אני לא יודעת להסביר את זה. גם בנושא הזה אני חלוקה עם עצמי, כפי שבטח הבנתם.
אח שלי נמצא על ידי, אני מקלידה בטלפון את הטקסט הזה, והוא יושב עם האייפד ומשחק משחקים של רצח.
אני לא מבינה את המשחקים (או את הילדים) של היום, למרות שאני די חלק מהם.
הוא צועק אליי כל רגע "הרגו אותי", מה שהמוח שלי מבין מיידית שלא אמיתי, כי עצם העובדה שהוא נמצא פה אומרת שהוא לא באמת מת. החיים שלו לא נגמרו עוד. כולנו מקווים שיהיה לו הרבה זמן, אבל לא בשבילו: בשביל האינטרסים האישיים שלנו. הרי אף אחד לא ירצה לחוות אובדן של מישהו שיקר לו.
באמירה הזו אני מנסה לגעת בלבכם, אמנם היא לא נוגעת בלב שלי. אם יקרה לאח שלי משהו, אני לא אהיה עצובה על האובדן, אלא אהיה עצובה על מה שלא הספיק בחיים ורצה להספיק. אני חושבת שזוהי זכות בסיסית שמגיעה לכולנו, אבל ישנם רבים שלצערי לא זוכים לקבל אותה.
עכשיו אבא לקח אותו בידיים כי הוא סירב לבוא להתקלח. כנראה שהוא נהנה למות בתוך האייפד שלי.
יודעים, זה גרם לי לתהות: מה היה קורה אם אני הייתי מתה? (חס וחלילה, אני לא מקווה לזה ולא מאחלת בשביל אף אחד, אבל אם נהיה כנים- בסופו של דבר זה קורה, מתישהו.)
נגיד שנקודת הזמן בה "מתתי" הייתה עכשיו, ברגע הזה.
אני כל כך רוצה לדעת איך הקרובים אליי (או לא קרובים) היו מגיבים על "מותי בטרם עת".
אולי היו מציצים בטלפון שלי ורואים את ה"מכתב" הזה? היו בודקים את כל חפציי האישיים ולא שופטים אותי נטו כי אני זיכרון, לא משהו מוחשי יותר.
ואני הייתי צופה בהם מלמעלה.
כן, אני מאמינה באלוהים, לשואלים. אבל אני מכבדת כל דעה אחרת בנושא. בסופו של דבר כולנו חיים על אותו העולם, לא? ויש דעות אין ספור בנושא הזה. למען האמת, בכל נושא.
כשתחשבו על זה- לכל אדם יש דעה בכל נושא שהוא מודע אליו. אם היו לנו הכלים, היינו יכולים לחשב כמה אחוזים בעולם חושבים בצורה אחת, וכמה חושבים באחרת.
אם היו לנו הכלים, היינו יכולים לבדוק אם רוב האנשים חושבים שכדאי להחליט החלטה כזו או אחרת, אם זה טוב או לא.
אני חושבת שאין לנו את האמצעים הללו בכוונה. אני חושבת שנועדנו להסתמך על הדעות שלנו, ההחלטות שלנו, הלב שלנו- לסלול בעצמנו את הדרך שלנו. שתהיה מיוחדת ויפה, ואנחנו נחליט אם לשתול בשוליה חוויות או להשאיר אותה ריקה, כמו לצפות בשמש מן הזריחה עד לחשכה- ובחשכה, לצפות לזריחה שתגיע שוב. כל יום מחדש, שוב ושוב.