מחשבות שעוברות לי בראש

פרק 6- תת המודע

אידאליזם. המרכיב העיקרי בחשיבה היום-יומית שלי. למה? אני לא יודעת. תשאלו את תת המודע שלי, הוא יודע.
איך האידאליזם, הרצון להגיע לשלמות, האובססיה להיות הגרסה לא רק הטובה ביותר: הגרסה המושלמת- הוא זה שטבוע בתוכי? אני מנסה להרע לעצמי מסיבה מסוימת שאני לא יודעת, שמסתתרת בתת המודע שלי?
לפעמים הייתי רוצה להיות מחוברת לתת המודע שלי. לדעת למה חיבר לי את האידאליזם המציק הזה, כמו טפיל שמסרב לעזוב. תת המודע, הוא תמיד זה שיודע הכי טוב עליי. לא כמו אצלי- יום אחד אני בטוחה שאני מכירה את עצמי מעולה, וביום שאחרי אני לגמרי זרה. למרות שאני גרה בתוך הגוף הזה כבר 14 שנה.
יש שיגידו שזה לא הרבה, אבל זה מספיק בשביל להכיר מישהו.. לא?
הרי אם היו מצמידים אלינו אדם למשך 14 שנה- חוגגים את "יום השנה להצמדה" בכל פעם- היינו מחוברים אליו נפשית. היינו מכירים את כל הצדדים בו.
אז למה את עצמי אני לא מצליחה להכיר? אני עד כדי כך מעורפלת מבפנים?
החזית ניתנת לשינוי. המיצג שאני מראה כלפי חוץ משתנה כל הזמן, את זה אני יודעת.
וחלקים ממנו מדי פעם חודרים פנימה.
ולמרות זאת, שום דבר לא נשאר קבוע? למה אני צריכה לחיות בתהייה ולחפש את החלקים האבודים האלה בתוכי?
ומה אם לא אספיק למצוא את כולם עד שאתנדף מכאן? כאילו לא הייתי?
האם זה נחשב לא להשלים את המסע?
תענה לי, תת מודע. אני יודעת שאתה שומע.
אתה יודע.
בבקשה, אני מתחננת לדעת.
רק אל תתן לי לטבוע בעמקי הנשמה שלי, מבלי לענות על שאלות כל כך חשובות. התשובות יהיו כמו אוויר לנשימה שלי. בועת אוויר בקרקעית הים. כזו שנוסעת למעלה, מצילה שאריות גז ומעלה אותן מעלה.
אם אתנדף מתחת לים, אולי אהפוך לבועה מבעבעת שכזו.
למה אני חושבת שאני אהפוך לגז? לא יודעת. תת המודע שלי, הוא יודע.
אנחנו באותו הצד, לא- תת מודע?
יש סיבה שקוראים לזה תת מודע. הוא מתחת לידיעה שלנו, מתחת לאף, מתחבא לו שם בתקווה שלא נמצא אותו.
אנחנו יודעים על קיומו, ולמרות זאת- הוא סגור ומסוגר. יותר מכל כלא שבעולם. או ביקום, מי יודע אם לחייזרים יש בתי כלא.
אולי הם מאחסנים את הפושעים החייזריים בכוכבים אחרים.
מעניין מה מערכת המשפט אומרת במקומות כאלה.
אולי רצח לא נחשב כעבירה אפילו.
למרות שאין סיכוי. רצח זה אכזרי.
רצח זה לקחת חיים של מישהו ברגע אחד פתאומי. לקחת יצור מקושר חברתית- עם משפחה, חברים, יצורים אחרים שאוהבים אותו- לקחת אותו לאבדון.
לשכול את משפחתו, לגרום לחבריו להתאבל.
איך, איך אנשים מסוגלים לעשות את זה?
אולי חייזרים אפילו לא הגיעו לרמה כל כך קיצונית, רמה בה מאות אלפי אנשים נרצחים בכל יום.
זה הפך לנורמה. אנחנו, החברה שמנרמלת את זה.
תת מודע, מה אתה חושב על זה?
אתה בטח מזדעזע.  אתה חלק ממני, אני מזועזעת.
לפחות את זה אני יודעת.
אוף, תת מודע. תן לי לדעת עוד, בבקשה.
אפילו עוד פיסת מידע קטנה.
הרגע הבנתי- אולי אני יכולה להגיע אליך דרך נדידת המחשבות.
כשאני כותבת את החיבורים האלה, הן תמיד נודדות.
אבל מפחיד אותי לעקוב אחריהן. בגלל ה-
עכשיו הבנתי!
אתה שמת אותו שם, את האידאליזם. את המגבלות. את השאיפה והרצון- להיות נורמלית. להיות מושלמת.
אתה זה שעצר אותי.
אבל מה אם אגיד לך כך: מי שאמר שלהיות נורמלית זה להיות מושלמת?
הרי רוב העולם הוא לא מושלם, וזו הנורמה החברתית.
בכללי, שלמות היא עניין של תפיסה. את זה לא ידעת, תת מודע.
כי עם כמה שאתה חכם, אתה שטחי ביותר. אתה לא רואה לעומק, אתה לא חווה דברים כמו שאני חווה.
מי יודע? אולי יום אחד המחשבות שלי ינדדו ואוכל סוף כל סוף לגשת אליך.
ועד אז- אני אנסה לחקור. בלעדיך.
מצחיק. בכלל התכוונתי לכתוב קטע על אידאליזם, בסוף יצא שכתבתי על תת מודע.
נחמד סך הכל.
עכשיו אני חייבת לדעת- אנשים אחרים גם מסתרבלים ככה עם תת המודע שלהם? מרגישים שהם לא מכירים את עצמם?
אם מישהו אי פעם יקרא את זה, ועוד עד הסוף- תוכל לגלות לי? אני אשמח לדעת.

-רותם.