כששמעתי את המושג הזה לראשונה, עברה בי צמרמורת קלה. לא ידעתי אז שאתמודד עם זה, בטח שלא על בסיס יומי בתקופות מסוימות. בהתחלה, זיהיתי את החרדה המשתקת בתור גל שחור או מפלצת ענקית שבאה לתקוף אותי. ואז? בהתחלה לא הבנתי את התדרים שהיא משדרת. לא הבנתי מה היא רוצה או מאיפה היא באה. היא פשוט דילגה לחיי, ככה, בשנייה אחת, עברה את המחסום העצום של המוח- ונכנסה. פשוט ככה, כי היא רצתה. הייתי בת 11 אז, אפילו לא נערה. ילדה. ילדה שקיבלה סחרחורת פעם בכמה זמן, ובהתחלה לא יחסה לה חשיבות גדולה. "זו רק סחרחורת" הייתי חושבת לעצמי, בעודי מתקשה לקום מהמיטה. עם הזמן, הסחרחורות צצו פתאום, משום מקום, בתדירות גבוהה בהרבה. "אולי אלך לטפל בזה", חשבתי. הרי ההורים מודעים לבעיה. פה הייתי כבר בת 12. כשהייתה לי סחרחורת עצומה, ואמא שלי לא הייתה בבית. מה הרגשתי? תחושת עילפון, כאילו אני עוד רגע אתנתק מהגוף הגשמי שלי ואעבור למצב "רוח"- מבלי להספיק לעשות שום דבר בחיי. תמיד רציתי משפחה, שיהיו לי ילדים משלי. "למהזהמגיעלי?" תהיתי בפחד. ושם?- היא באה, והכתה בכל הכוח. נפלתי על הרצפה בבום אחד גדול, צרחתי לאחותי מהקומה מתחת מסוף גרוני. רקשתבואלהצילאותי, בבקשה. צרחתי בקול צורם, קול מפוחד, רועד. "למה זה קורה?" הייתה המחשבה העיקרית שלי בנושא. היא הגיעה בריצה אליי, לא הבינה מה פשר הצווחה- וקיבלתי אותה בברכה- יותר נכון, הקיבה שלי שהחליטה להוציא את תכולתה החוצה. הרגשתי כמו הר געש, ובו לבה- שורפת, רותחת, שצורבת את דפנותיו- והכל בשביל בסוף, להתפרץ. ולכלות איתה את כל הסביבה. בהתחלה ישנו סימן מקדים- עשן, עשן סמיך. הוא יוצא מן הלוע, מצהיר לתושבים שעליהם לברוח ככל יכולתם. מרחיקאותםמהשיגעוןהמתחוללבבטנו, שמאיפגעו. ואז מתחילים רעשי פיצוץ, כאילו ההר צורח אל כולם בשנית- "תתרחקוממני. אני? אנימסוכן" ואז מגיעה ההתפרצות. או במקרה שלי, ההתקף. בו אין לי אמירה, הגל השחור מציף אותי ואין שום חדירה. לא מבחוץ, לא מבפנים. אף אחד לא מורשה להיכנס, וכמובן שלא לצאת. רק אני, והחרדה שבפנים. שנתיים היא ליוותה אותי, והיא עדיין פה. "מה נשתנה?" אתם בטח תוהים, כמו בפסח. רק שפה אף אחד לא יצא ממצרים והתשובה היא לא מצה- התשובה היא מצאתי. מצאתי את החרדה והצלחתי להבין אותה. לבסוף הגעתי למסקנה: המסקנה שהחרדה היא בעצם אישה קטנה. או איש. או ילד. או ילדה. ישות מסוימת שיושבת בראש של כולנו, בתוך מה שנקרא "אמיגדלה". זה הבית הקטן שלה, צנוע מאוד. החרדה היא ישות בודדה. אין לה חברים או חברות, אין לה משפחה. אולי הדיכאון שמדי פעם מגיע יחד איתה, אבל הוא?- מצוברח מדי. החרדה נמצאת לבד. אז למה באמת היא תוקפת, החרדה? ניסיתי להציב את עצמי במקומה, והופתעתי לגלות: שהייתי עושה ככל שביכולתי לקבל תשומת לב והכלה- בדיוק כמו שהיא עושה. אני לא מצדיקה את מעשיה, חס וחלילה. אני עדיין חושבת שזו טעות. אבל היא חושבת שככה היא מגנה עלינו, מגנה עלינו מפני העתיד המר שלנו, מונעת מאיתנו לעשות דברים שנתחרט עליהם. אבל היא לא. היא לא מבינה באמת מה נכון לנו, מה טוב בשבילנו. וזה למה המון אנשים נרתעים ממנה תחילה- ומנסים לתפוס מרחק. אבל מה?- החרדה תמיד תופסת אותם. הם היחידים שיש לה. בהם היא תלויה. ישנם אנשים שאפילו עומדים על שלהם ונלחמים כנגדה- תכונת אופי מדהימה, אבל כשהחרדה נפגעת?- היא יודעת טוב טוב לפגוע חזרה. היא הופכת אפילו יותר חזקה. לפעמים יוצא לי לחשוב: מסכנה, החרדה. אין לה אף אחד להישען עליו, אין לה על מי לסמוך. יש לה רק אותנו, נפגעי החרדה, והיא מסתמכת על מחקר שעשתה בתוכנו והשקיעה עליו, הנושאים עליהם אנחנו מדברים הכי הרבה: אם אלה סיטואציות חברתיות- החרדה הופכת חברתית. אם זוהי דווקא כלכלה- החרדה הופכת כלכלית. אם זה דווקא כישלון שאנשים מרבים לעסוק בו- תתפלאו, אבל החרדה הופכת לחרדת כישלון. ויש לה כל כך הרבה צבעים בקשת, כל כך הרבה נושאים עליהם אנשים חושבים. אחרי כל המחקר שהיא עשתה עליכם, היא מרגישה נבגדת, כאשר היא מגלה שאתם בכלל לא מכירים אותה. אז היא מנסה ליצור אינטראקציה, מה שבסופו של דבר מתברר כתקיפה. אז איך גורמים ליצור הקטן והמסכן הזה, שלא יודע שום דבר על חיי חברה- להיות החבר הכי טוב שלכם? פשוט מאוד- להכיל אותו, להכיל אותה, להכיל אותם- להכיל את החרדה. הרי כשאתם נתונים בהתקף- אלה רק אתם והחרדה. החרדה המסכנה, היא לא מתכוונת. אין לה שום רצון לעשות לכם רע. הכילו אותה. לדוגמה, אצלי זה בא לידי ביטוי באמירה כזו: "זה בסדר, חרדה. אני רואה אותך, אני מרגישה אותך. אני מרגישה את הסחרחורת שהבאת לי במתנה, את הזיעה הקרה, את הרעד והבכי. אני יודעת שהמתנות האלה הן ממך." ככל שתכירו בקיומה ותשלימו איתו, כך החרדה תהיה מאושרת יותר- וגם אתם. החרדה לא תרגיש בודדה, וגם אתם לא- הרווחתם חברה חדשה. אז מה אם המתנות שלה לא הכי טובות בעולם. זה לא אסון. אנחנו אמורים להעריך את הכוונה, לא? חרדה קטנה שלי, מסר ממני אלייך: אני יודעת שהתנהגתי בצורה לא נכונה כלפייך, ואני מצטערת על כך. חשוב לי שנשמור על יחסים הדדיים, ככה שיהיה לנו טוב- גםלי, וגםלך.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
