מחשבות שעוברות לי בראש

פרק 5- "האנשים הקרים"

מכירים את האנשים ה-"קרים" האלה, שטוענים שהם שונאים אנשים?
לרוב הם מוגדרים כסוג של טיפוס אצלנו, אחד מתוך המון, במגירות הקטנות של מחלקת המיון במוח.
אנשים נוהגים למיין. בין אם זה בעולם הגשמי, או בתוך הראש שלהם.
האנשים הקרים הם משהו שהיה כל כך רחוק ממני, רחוק מהאדם האידיאלי שרציתי להיות. הייתי בטוחה שהם אנשים מלאי שנאת חינם, מדוכאים וחסרי תקווה.
לא ציפיתי להפוך לאחת מהם- שונאת אנשים. שונאת את החברה.
למה אני שונאת את החברה, אתם שואלים?
נתחיל מזה שאני לא שונאת אותה, אלא נזהרת ממנה. שמא אפגע שוב. אני מעדיפה למנוע זאת מראש.
ואולי גם לעזור לאחרים, למנוע את זה. שלא יגיעו למצבי קיצון כמו שלי- הרי לעלות 10 קילו ב-5 חודשים זה לא משהו שהייתי רוצה מלכתחילה.
אין לי בעיה עם אנשים מלאים, להיפך- זה ממש יפה בעיניי. פשוט הצורה בה העליתי במשקל מפחידה אותי עד היום.
זה כאילו הפכתי מפלצת, שבבטנה חור שחור- שואבת אליה את כל המזון, בחוסר רצון. רק כדי להשאיר מקום בצלחת. להשאיר מקום למנה הבאה.
וככה לגמור אותה, ולגמור עוד אחת. ועוד שתיים. לפטם את עצמי עד שארצה להקיא.
למה?
הרגשתי שזה מגיע לי. שאני צריכה את האושר הרגעי שנותן האוכל, רק כדי שישאר בחלקי ולא יברח. פחדתי כל כך שהוא יברח.
וככה נפלתי לאוכל, פעם אחר פעם, משתנקת אחרי כל ביס.
בשלב מסוים הבנתי שחציתי כל גבול, בבדיקת הגדילה בבית הספר.
כמה ילדים שאלו האחד את השני: "נו, אז מה יצא לך?"
-"אני תקין" השיבו כל ילד בתורו, בחיוך, בעוד שאני הסתגרתי בפינה ליד חברותיי, מנסה לא להשמיע ציוץ.
בסופו של דבר- הדמעות פרצו את המחסום שהוצב להן בעיניי, ובכיתי בשקט על כתף התמיכה של חברה שלי למשך 10 שניות בדיוק. בשלב הזה כבר קלטתי- הדכדוך הזה, הוא לא תורם לי לכלום. הוא לא מקדם אותי.
זו הייתה המחשבה הלוגית וההגיונית ביותר שהייתה לי אי פעם- הרי אני לרוב "הולכת עם הזרם"- זורמת לאן שהחיים יקחו אותי.
לא ציפיתי להיות זו שתיקח את המושכות, זו שתקדם את השינוי.
ובאמת, זה לא קרה כל כך מהר- שקעתי לדיכאון, אפילו אחד עמוק יותר, באכזבה מעצמי ומהמצב.
שעות "ביליתי" בחדרי החנוק, שתקפה אותי סחרחורת בכל פעם שרק ראיתי את הדלת שלו- המעבר הישיר למלנכוליה, כאשר אני שרויה בתוך צער מתמשך על חוסר המוטיבציה שלי, המוטיבציה שאבדה בדרך למטרה.
הייתי חייבת לשוב לחפש אותה, אי שם בנקודת ההתחלה. המון מאמץ מעשה זה לקח לי, אך שמחתי כשהוכח לי בסופו של דבר שהכוחות החדשים שגייסתי- הם אלה שסללו לי את הדרך.
וכמובן אמונה בעצמי, דרך אמונה באלוקים. אלה הם הדברים שהצילו אותי.
אולי הם הפכו אותי לאחת מן "האנשים הקרים".
אבל, וזה אבל גדול- מי אמר שלא הייתה לי סיבה? הרי התאכזבתי מהחברה האנושית כמה וכמה פעמים.
זה נכון, ישנם אנשים ספציפיים שאני אוהבת ומעריכה, בעיקר אנשים עם אידיאולוגיות כמו שלי- בעיקר המטרה להפוך את העולם לטוב יותר, דרך תיקון עצמי כמובן.
אבל, וזה אבל קטן אך קריטי: רוב האנשים הם לא כאלה. וזה בסדר, השלמתי עם העובדה הזו.
פשוט אתנהג אליהם בכבוד, אולי אנסה לשכנע אותם.
רק אשתדל שלא להפוך אותם ל-"אנשים הקרים", כמו שעשו לי במשך השנים- אף אחד לא רוצה, להגיע לכמות העצב שעברה על חברת האנשים הקרים.

כתבתי את הקטע הזה בשעת משבר, מקווה שלא יצא דיכאוני או מצוברח מדי.
תזכרו תמיד שאני בעד חשיבה חיובית, למרות שגם אני נופלת לעיתים למחשבות כאלה :(
הדברים לא נועדו לפגוע באף אחד, אלא להציג את מה שלמדתי עם הזמן מהתנהלות החברה שלנו.
אשמח אולי לדיון בנושא (אם באמת היה לכם כוח לקרוא את כל זה)
מודה לכם המון המון על הקריאה,
רותם x