מחשבות שעוברות לי בראש

פרק 3- רגש.

לאחרונה התחלתי להרגיש יותר מדי. בעיקר עצב, כעס, ושמחה. רגשות מעורבים כבר הפסיקו להופיע כמעט- השמחה עדיין מהולה בעצב, אבל העצב אינו מהול בשמחה.
יש שיגידו שאני קצת "דיכאונית", אבל אלה הטלטלות אותן מביא גיל ההתבגרות.
חרא של דבר, אם תשאלו אותי.
אתמול רבתי עם חברות שלי, לא ריב ממש קשוח, אבל הרגשתי מנוצלת. רציתי לעמוד נגד הניצול ולהגיד: "לא עוד", אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי לדלג על החלק הפוגע שבמשפט, מה שפוגע בתדמית שלי או ב"טוהר" שלי. הטוהר שניסיתי כל כך הרבה זמן לבנות, הכל כדי שלא יכעסו עליי. שעדיין אהיה הילדה המושלמת. אני מעוניינת לתרום לעולם מושלם.
אבל בשלב זה כבר לא היה לי אכפת. "להרוס את הטוהר" היה נראה כמו קורבן קל, אם אפשר לכנותו קורבן.
כרגע, אני יושבת לבד באוטובוס. קר לי עוד מהזיעה הקרה של הלחץ מהבוקר.
השעה 8:49 בדיוק. אנחנו יוצאים לסיור בטבע, המקום שמשחרר אותי הכי בעולם.
על בסיס קבוע אני חולמת ומפנטזת על מקום צחיח בעל שמיים כחולים, עשב ירוק גבוה ושלל פרחים.
הלוואי והמקום הזה היה קיים, כך אוכל לרבוץ על הדשא הרך לצליל של שקט וחוסר הפרעה מהסובבים.
אל המחשבה הזו אני בוחרת להישאב, מעצם העובדה שבעולם האמיתי היא בטח לא קיימת- ואם היא כן, קשה למצוא אותה.
כרגע עברנו ליד השוק- המקום הכי יפה בעיר בעיניי.
פעם אחת חשתי לא בטוב כששהיתי בבית הספר, ולמען האמת- הייתי צריכה שחרור.
אבא שלי, שבדיוק היה ביום חופשי, בא לאסוף אותי, ולקח אותי לביקור הקבוע שלו בשוק בשעה 12:00 ביום חמישי.
כשנסענו במכונית, בקוצר רוח חיכיתי שיבשר לי לאן אנחנו הולכים, ובשלב מסוים כבר הייתי מסוגלת לנחש.
ברגע שיצאתי מהמכונית, חרכה רגלי את המדרכה הישנה והמשופשפת, וזה משום מה החזיר אותי אחורה- לגיל 5 בערך, הפעם האחרונה בה הייתי בשוק לפני כן.
נכנסנו לשוק, וממולי התגלה כל טוב: שלל דוכנים- גבינות בשפע, פירות וירקות, מוכרים שצועקים לעוברים ושבים... זה היה גן עדן בשבילי.
שתינו מיץ גזר, וחלקנו צלחת חומוס עם פיתות בצד, זו הייתה חוויה ממש פשוטה- שלעולם לא אשכח.
והנה אני, חוזרת למציאות ולעולם האמיתי, כאשר אני יושבת לבד באוטובוס לטיול לראשונה בחיי.
זה נשמע כל כך מתנשא מצידי, אבל תמיד היו לי חברים. בין אם הם היו אמיתיים, ובין אם סתם הסתובבו איתי.
אבל לאחרונה המצב קצת התדרדר, אולי בגלל שקצת נסגרתי.
אז אפשר להגיד שאני הבאתי את עצמי למצב הזה, ולמען האמת- אני לא מתחרטת.
לשבת פה ולכתוב את שעל ליבי משחרר הרבה יותר מאשר לזמר שירים מטומטמים עם חבריי לכיתה באחורי האוטובוס.
תמיד העדפתי את המושבים הקדמיים- קצת שקט, איפה שלרוב המורים יושבים. הנוף בחלון הקדמי תמיד מרשים.
רחוק מהבלאגן, רחוק מהדיבורים. למרות שאותם עדיין שומעים, ולפעמים כמו סכין ננעצת בליבי מרגישים.
כי אני המתבודדת, אני יושבת וחושבת.
ולהעמיד פנים שאני כמוהם? לפעמים זה נמאס.
ולא, אני לא דיכאונית. אני אוהבת את החיים האלה וחושבת שצריך לנצל כל רגע בהם.
פשוט אמשיך לחכות לחיים שיאירו לי פנים.