מי היה מאמין?

פרק 5 - צלקת של קללה

בגלל שאני אוהבת אתכם ואתם הקוראים הכי מושלמים אוור - שני פרקים ביום!!!

עדיין כיתה ו'. כיתה כה משמעותית ועמוסה בחייה.
מעיין שוב מאושרת, אם אפשר לקרוא לזה כך, והמחשבות על הדיאטה מודחקות בשולי ראשה.
יום שני. יום רגיל בהחלט. כפי שקורה כבר כל השנה - יש לפחות שיעור חופשי אחד ביום (כיתה ו'...) ומעיין יושבת עם מספר בנות ומשחקת במשחק "ג'ונגל ספיד", שבו הצטיינה עקב תגובותיה המהירות.
לפתע הן שומעות בכי, צעקות ומהומה.
הן קמות כולם, מנסות לברר.
"מה קרה?" "מה קרה?" "איפה אור?"
בכי. צעקות. חרדה.

~~~~~

מעיין פוסעת בצעדים איטיים במאמץ רב לכיוון ביתה בחזרה מבית הספר, גופה רועד והיא שרויה במצב של קיפאון.
לא. זה לא יכול להיות.
צעד.
היא לא מאמינה ורעדה חולפת בגופה.
איך?
איך???
עוד צעד.
איך הן יכלו לעשות את זה? מה בדיוק עבר להן בראש?
היא נזכרת ברגע שגילתה מה קרה. שתי בנות מכיתתה, באותו הזמן שהן שיחקו, הצמידו בת מהכיתה לקיר תחת אחד השולחנות ו... והפשיטו אותה. הורידו ממנה את בגדיה עד הפריט האחרון למרות ניסיונותיה הרבים ובכייה, צוחקות.
היא לא מבינה. זה פשוט לא הגיוני. איך זה קרה?

מאז אותו יום - מגע גורם למעיין רתיעה באופן אוטומטי והיא אינה סובלת מגע של אנשים.
היא שוב מכסה כמה שיותר את גופה ואינה שלמה איתו.
היא מקפידה על חולצות ארוכות ומתביישת להימצא בסביבת אחרים מלבדה במכנסיים.
זהו.
תקופת היופי נגמרה.
מעיין שלנו נותרה בטראומה שהשפיעה על כל חייה, וגרמה לה להקפיד על לבוש צנוע וארוך וכמה שיותר שכבות - כדי למנוע מצב שבו יקרה לה אותו הדבר.
כמה שנים ייקח לה עד שתתגבר על הצלקת הזו ותבין שלא כל מגע של בני אדם עלול לפגוע בה ובגופה? - אין איש יודע...