בס"ד
היא יושבת במיטתה, חושבת על הימים האחרונים. היא נזכרת בשיחה עם אור, כשהמתינו לשאר הבנות בקבוצתן בתנועת הנוער. על מה שסיפרה לה הילדה שלא החשיבה כחברה קרובה כלל, והייתה בשבילה רק חברה מהקבוצה. על הדברים שגילתה לה אז, לפני מספר לילות. על היחס שהעניקו לה בבית הספר. פעם אחר פעם. בית ספר אחר בית ספר. על מה שעשתה יום אחד. ויום לאחר מכן. ומאז לא הפסיקה.
היא מביטה בידיה וחושבת על הידיים של אור. הן לא חלקות כמו שלה. פסים פסים חרוטים באדום עלו על ידיה פעם אחר פעם, ולאף אחד לא היה אכפת.
מעיין לא ידעה את זה. היא לא ידעה שקיים דבר כזה כל כך קרוב אליה. היא לא ידעה על חתכים - לא מקרוב.
~~~~~
יומיים לאחר מכן, יום שישי. מעיין שוכבת על החול החם בבגד ים שונה, ארוך, למרות שגם זה קשה – מביטה בים, ותחושה רעה ממלאת אותה. היא רוצה הבייתה. היא לא רוצה להיות שם. משהו רע עומד לקרות.
אחותה מתקשרת לאביהן שיבוא להסיען חזרה, וכבר בהמתנה התחושה המעיקה בליבה גוברת ועולה.
הן נכנסות מחייכות לרכב, וחיוכן יורד כאשר הן מבחינות בפנים הקפואות של אביהן, שאינו מחזיר חיוך. האחות מביטה בהודעה שקיבלה ופולטת קריאת הפתעה. "אוי ואבוי".
מעיין במהירות לוקחת ספר תהילים שהיה מונח ברכב לצידה ומתחילה לקרוא. היא קוראת ללא הפסקה, שפתיה נעות בכמעט טירוף, כשבראשה היא משננת "יהיה בסדר. הוא יהיה לגמרי בסדר".
הם מגיעים הבייתה ומתיישבים כולם בסלון ביתם, על הספות, יחד, וקוראים. מעיין רצה למחשב ומפרסמת פרקי תהילים ובקשות לרפואתו.
אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה שוב. אני לא יכולה יותר. בבקשה..
היא ממשיכה לקרוא ולקרוא, באמונה מלאה שיהיה בסדר. מוות לא מבקר פעמיים תוך שלושה ימים.
~~~~~
השבת עומדת להיכנס, הכול מוכן. הטלפון מצלצל. מעיין מרימה את המכשיר ועונה "הלו?" מופתע על השעה, כשמהצד השני היא שומעת את קולה המשונה של אחותה הגדולה המבקש את אימן.
היא מוסרת את הטלפון ורואה איך פניה של אימה משתנות ברגע, ויבבת בכי נפלטת מפיה. "הוא נח. הוא נח. הוא נח.." האם חוזרת שוב ושוב, ודמעות זולגות על לחייה.
אימא אף פעם לא בוכה.
"אני לא יכולה יותר" האם אומרת ומעבירה את הטלפון לאב והם שניהם יוצאים לגינה.
מעיין עומדת מבולבלת בסלון, מנסה לפרש את הדברים שנאמרו. מי נח?
היא הולכת לאחותה ורואה את פניה השקועות. "מה קרה? מה זה?" היא שואלת.
אחותה מביטה בה מופתעת ולבסוף עונה "הניתוח לא הצליח. הוא נפטר".
לא.
לא לא לא לא לא לא לא.
זה לא קרה.
לא שוב.
היא יוצאת מהבית ומרגישה איך הדמעות זולגות על לחייה.
איפה את? תעזרי לי! תגידי לי שזה לא נכון! תגידי לי שזה לא קרה..
אבל לקול אין מה לענות, ומעיין מרגישה כל כך בודדה. הוא מנחם ומחבק, אבל אין לו תשובות. לפחות לא את התשובות שהיא רוצה.
למרות כל מה שקרה, היא לוקחת החלטה ועולה מעלה, לחדרה, ומחייגת את המספר המוכר.
"שלום. אפשר את שאנל?"
YOU ARE READING
מי היה מאמין?
Novela Juvenilתמיד כשרוצים לכתוב סיפור או קטע, כל הבעיה היא למצוא מאיפה להתחיל. העלילה כבר בראש, האירועים, הדמויות, הרגשות, אבל קשה למצוא ולהגדיר את המילה הראשונה. את המשפט הראשון. את הפתיחה. הסיפור הזה הוא לא עוד סתם סיפור - אני מקווה - הסיפור הזה הוא חיים. חיים...
