מי היה מאמין?

פרק 11 - מחיידק לנדבק

בס"ד

היא רצה ורצה במהירות ללא הפסקה, מרגישה איך הדמעות זולגות על לחייה בדממה הרגילה, כשבתוך ראשה צרחות. היא לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה. זה מקיף אותה מכל עבר ואוכל אותה מכל פינה. היא חייבת לעשות משהו.

היא מנסה לעבור על רשימת החוקים בראשה, בניסיון למצוא אחד חדש.

עוגות - חס וחלילה!
שתיה - רק מים!
ממתקים - אין דבר כזה בכלל...

אלה הכללים הראשונים..

היא נזכרת בכללים שהוסיפה זמן מועט לאחר מכן

לא לדבר על אוכל.

לא לדבר על דברים שקשורים לאוכל.

לא לומר את המילים "אני רעבה".

לא לאכול אלא אם כן ממש חייב - בגלל אחרים, כדי שלא יגלו.

לא לצייר אוכל.

לא להסתכל על אוכל.

לא להתקרב למטבח.

לאוכל אין טעם.

אוכל זה מגעיל.

אוכל זה האויב.

כל קלוריה שווה דמעה.

לחייך לאחרים תמיד.

תמיד לנשום כלפי מעלה, כך שהבטן מוכנסת והצלעות מובלטות.

להיות נדיבה בארוחות שלך עם אחרים, כך תוכלי לאכול פחות.

כמה שיותר פעילות גופנית.

להציע תמיד לחזור הבייתה ברגל.

את לא אוהבת שום סוג של אוכל.

אוכל זה מיותר.

לאכול זה משעמם.

את שונאת לאכול.

זה אף פעם לא נגמר. דיאטה זה לתמיד.

ועוד רבים...

מה עוד היא יכולה להוסיף?

היא מזמזמת לעצמה שיר מרגיע ונזכרת בכל הפעמים שנפגעה מדברים, כמו סכינים נעוצים בליבה, ואף אחד לא שם לב. נמאס לה.

היא מגבירה את הקצב ונאלצת להפסיק, עקב מחלתה, המונעת זאת ממנה. זה היה כל כך קשה. אסור לה לרוץ, אז היא יכולה לעשות רק הליכות, אבל זה איטי מדי, ומוריד רק קצת קלוריות, אז מדי פעם התפתתה ורצה מרחק מסויים עד שגופה כאב באופן בלתי נסבל ונשימתה שרפה.

היא מתיישבת על ספסל בצד השביל, מתנשמת, ומתחילה לשמוע את הקול הזה שהטריף אותה מרגע לרגע, רך עם זאת מנחם ודואג.

למרות שידעת שאת לא צריכה לעשות את זה, ניסית לשתף דברים וקשיים משלך עם חברות, סמכת עליהן שיענו על ציפיותייך ויתמכו, אבל זה לא. זה לא המקום שלך. יש שתי מקומות בחברויות: החזק והחלש, התומך והנתמך. את החזקה והתומכת. צריכים אותך. קשה לך? אני כאן, אבל לא אף אדם אחר. מה חשבת לעצמך?!

מעכשיו, את רק מקשיבה ועוזרת. אף פעם לא נעזרת. נותנת בלי לקחת. את צריכה להיות אדם טוב יותר. לתת לתת לתת לתת.