מי היה מאמין?

פרק 9 - קולות מהדהדים מקרוב

מאיפה הדבר הזה צמח לך? לא היית רזה פעם?

"מעיין, את יוצאת?"

תסתכלי מה קרה לך... מה עשית לעצמך.. את לא יכולה ללכת ככה ברחוב אפילו...

"חייבים לעשות משהו!" היא לוחשת לעצמה.

"מה?" אחותה שואלת מעבר לדלת ומעיין מתנערת ממחשבותיה.

הגיע הזמן לחזור למשטר. הייתי חופשייה יותר מדי זמן...

היא פותחת את מנעול הדלת ויוצאת לרווחת אחותה הנרגנת, עוטה על פניה פנים חזקות.

היא מתיישבת על המיטה מיואשת וחושבת כיצד תוכל להיפטר מהשומן המיותר.

" מעיין, את יכולה לעזור לי עם השאלה הזו?" היא נזכרת בחברתה רותם, או ב"איך יצא לי הקוקו?" של ענת, ונאנחת. כולן כה 'מתוקתקות', עליזות, ו... רזות. תמיד הייתה מתוסכלת למראה אנשים כאלה, רזים בלי להשקיע מאמץ; תמיד חשקה להיות אחד מהם.

חס וחלילה! שמחה היא בשבילם, ויודעת היא שהיא מעריכה את המתנה הזו יותר מהם, זה בטוח...

הכללים חוזרים אליה בהדרגה.

מעיין מזיזה את זמני הארוחות שלה כך שכמותן יורדת, אוכלת לבד כדי שלא תאלץ לסבול את הבושה שבאכילה בציבור, מלבד פעמים אחדות עם חברותיה הטובות, או כשרצתה להאמין מדי פעם שהיא לא מפחדת, אבל בפנים ידעה שזו הצגה.

אין יותר ארוחות ערב, לא ארוחת עשר בבית הספר וגם לא בהפסקת הצהריים.

שתי ארוחות ביום.

מעיין מרוצה.

היא מרגישה יותר קלילה וחופשייה בכל הנוגע לגופה – כי כך זה לרזים, נכון?

היא דואגת לקשור את החגורה תמיד הדוק למותניה – החלק בו היא גאה יותר מכל. היא עדיין אינה מרגישה בנוח ללבוש מכנסיים, אפילו ליד משפחתה וחברותיה, כי היא עדיין מתביישת ברגליה השמנות.

"שאנל, אני מפחדת" אומרת יום אחד מעיין לחברתה כשישבו יחד בהפסקת הצהריים. "בחודשים האחרונים זה נהיה קצת יותר מדי, אני חושבת"

"מה קרה?" היא שואלת בקול דואג אך עם זאת חסר רגש ועניין.

מעיין מסיטה את הצמה השנואה לאחור ונאנחת.

"כבר קשה לי לנשום, אלא אם כן זה בצורה מיוחדת שפיתחתי, מרוב שאני מרגישה את הצלעות שלי יוצאות החוצה. הם מכאיבות לי לפעמים כל כך, כאילו הם מתנתקות ממני ומנסות לקרוע לי את העור."

"את רזה מדי, את יודעת..." שאנל אומרת ומציעה לפנות לרופא. מעיין ממצמצת בכאב ומסתירה הכול תחת פנים אדישות וחביבות כשבפנים היא חשה בחסרונו של החיבוק שלו כל כך חיכתה. הרי היא חברתה הטובה! לא עזרה רפואית מבוקשה – רק חיבוק ותמיכה, שיעזרו לה.

היית טיפשה. זה מה שהיית. שיקרת לעצמך כדי להרגיש טוב יותר, ואחר כך גם הלכת לספר זאת לאחרים כדי לקבל תמיכה שאינך ראויה לה. איפה השליטה העצמית שלך? מוכיח אותה הקול בראשה בעודה מביטה שוב במראה הגדולה בחדר האמבטיה.

"אבל, זה נכון..." מעיין לוחשת.

כן? זה נכון? את חושבת ככה? את באמת חושבת ככה?

היא נאנחת כשמבינה שהתשובה שלילית.

אוקיי, מעיין. עכשיו אנחנו לוקחות את עצמך בידיים. מהיום את לא מדברת על זה עם אף אחד חוץ ממני – את יודעת שאף אחד ממילא לעולם לא יבין, חוץ ממני, כמובן. עכשיו אני מצפה ממך להקשיב לי קצת יותר, ואני תמיד כאן בשבילך, כן? לא משנה מה קורה – כמו שראית עד עכשיו – אני תמיד כאן בשבילך בשביל לדבר, לתמוך ולעזור. תזכרי את זה. את לא צריכה לפנות לאף אחד אחר – אני כאן, ואת יודעת שזה מספיק כי אני תמיד מבינה. אנחנו אותו הדבר, רק שאני כבר סיימתי, נכון? אני עוזרת לך להגיע למה שאת הכי רוצה.

אני החברה הכי טובה שלך.

מעיין מהנהנת.

הקול בראש שוב צדק.

"החברה הכי טובה שלי נמצאת בתוכי, והיא תמיד כאן בשבילי. אנחנו ננצח במלחמה הזו"

ביחד.

"ביחד" היא לוחשת, ומחייכת.

nly_prg