מי היה מאמין - פרק 17 - מי הוא? חבר אם אויב

298 23 24
                                    

בס"ד
כדאי לכם לקרוא את הפרק עם השיר ברקע.. Nobody's home - Avril Lavigne
שיר ממש יפה שכל כך התחברתי אליו וכל כך מתאים נראלי לפרק הזה או למעיין בכלל..
סליחה שאני לא מעלה הרבה.. משתדלת:/
תודה לכולכם💙💙

מי היה מאמין

פרק 17

מי הוא? חבר אם אויב

"תכירי, מעיין, זו מיה - אחותי".

זאת הייתה הפעם הראשונה, וממש לא האחרונה.

חג הפסח הגיע, תקופה כל כך קשה. אחרי כל הניקיונות המפרכים וההכנות לחג היא הגיעה אל המנוחה, אך הבינה שאין בחג זה שום מנוחה. ארוחות חג משפחתיות הן אולי הדבר היותר קשה בחייה. היא מנסה להתחמק, מתרצת את חוסר תאבונה עקב מאכלי החג ש'היא לא אוהבת'.

התחושה הרעה גוברת מיום ליום. הגוש בגרון מתעצם וגובר לממדים כה גדולים, שאיך לתאר זאת? "הגיעו מים עד נפש". לא מספיק לכתוב. לא מספיק לצייר. לא מספיק לשתף. היא צריכה עוד. הכאב כה גדול. השנאה העצמית תופחת ותופחת, והקול בראשה - חברה הטוב ביותר, ועם זאת אויבה הגדול ביותר. איזה מביניהם עליה לבחור? מי מביניהם הוא?

"תתרחקי משם, טיפשה"

"הם טיפשים, הם לא מבינים דבר.. את יותר טובה מהם"

"את קולטת כמה אכלת היום?!"

"תפעילי מוזיקה ותעצמי עיניים.. הכול יהיה בסדר"

"לפחות עוד 50 כפיפות בטן! 150 נראה לך מספיק עם כל מה שאכלת?!"

"אני אומרת לך - זה יגמר. הכול יהיה טוב יותר - אם תקשיבי לי"

תמיד להקשיב לה. תמיד לעשות מה שהיא אומרת. מעיין רואה שזה נכון - מאז שאנה באה היא נהפכה טובה יותר. היא כבר לא הר-האדם שהיא הייתה פעם. היא משתפרת. בקרוב היא תגיע למשקל הרצוי ותראה טוב. או שמא זה לא מספיק?

היא עצובה. ואולי המילה 'עצובה' לא מתאימה כדי לתאר את מה שהיא מרגישה בפנים... כישלון - זה מה שהיא. היא שוב פישלה. היא לא הייתה שם מספיק כשכאב לחברתה. היא לא תמכה בה מספיק. היא אשמה! אחרת, איך יכול להיות שהיא עשתה את זה? איך יכול להיות שדם ניגר על זרוע חברתה אם לא באשמתה?

היא בוכה ובוכה וכואבת ולא יודעת מה לעשות. ובדיוק ברגע הזה מגיעות כל חברותיה לביתה למפגש שנקבע מזמן. יום חמישי רגיל. היא מחייכת ומחבקת ועוטה על עצמה את דמות השמחה והחביבה, אך ברגע שמתאפשר לה היא יוצאת מן הבית ומדברת עם חברתה. היא בוכה איתה. הן בוכות יחד. הבכי משחרר אבל זה לא מספיק. ההלם כה עמוק וכה חד שהיא אינה מסוגלת להכיל אותו.

היא מתכתבת עם אלכס חברתה, שתומכת בה ועוזרת לה להכיל את ההלם. חברותיה עסוקות בסרט, אך מלבד שמו היא אינה יודעת עליו דבר. כשהוא נגמר וכולן משוחחות עליו בהתלהבות היא מחייכת ועוטה על פניה בחזרה את פני הילדה העליזה. אותו לילה קשה היה לה ונדודי השינה היו לה לאח ורע.

יום שישי שלמחרת קצת מטושטש. יש לה חופש מבית הספר כדי שתקדיש את זמנה למען ארגונים לשבת בבית הספר.

בצהריים היא נכנסת להתקלח, ולאחר מבט קצר במראה הכול נוחת עליה. היא כורעת מטה כאילו משא כבד הונח בפתאומיות על כתפיה - המשא שבליבה. אין בה כוחות. עיניה נעצמות והיא מנסה לעורר בתוכה כוחות יש מאין, אך הדבר לא צולח בידה. ואז היא חשה צורך להוציא הכול. היא כבר לא יכולה יותר עם המועקה הזו- חייבת להיות דרך לשחרר את זה.

היא מרימה את מבטה אל ידה בהבעה מהוססת. לא, לא כדאי. אבל מצד שני - היא חייבת.

בבקשה, מעיין, תחשבי בהיגיון! היא קוראת מול עצמה, אבל ההיגיון נעלם מחייה כבר לפני זמן רב. כל מה שמשנה עכשיו זה הכאב והגוש העצום שתופח, ושעליה להיפתר ממנו.

היא מושיטה את ידה - לא יודעת כל כך מה היא עושה, ואחרי כמספר דקות, כשדם נוטף על זרועה, היא שומטת אותה בבהלה.

מה עשיתי? היא נרתעת. מצד שני, ההרגשה יותר טובה. היא מרגישה איך ולו לזמן מועט הגוש בגרון כמו איבד מאחיזתו בנפשה.

ברגע שהיא מניחה את ידה על ידית הדלת, בדרכה החוצה מחדר האמבטיה, היא חשה איך תחושה נוראה גואה בה בעוצמה.

לימים היא תלמד את המילה המתארת תחושה זו - חרדה. התחושה לא עוזבת אותה כמעט ולו לרגע אחד.

היא ממשיכה בהתארגנותה אבל שום דבר כבר לא נותר אותו הדבר.

הייתה יכולה לומר שחייה נחצו לשניים - לפני ואחרי מאורע זה - אך דברים מסוג זה קרו כבר כל כך הרבה פעמים בתקופה האחרונה, שמה שנותר מחייה הוא אלפי חצאים של חצאים של חצאים, שנפוצים ברוח כמיליון רסיסים.

מי היה מאמין?Where stories live. Discover now