מי היה מאמין?

פרק 6 - משנה מקום משנה מזל

בס"ד
כיתה ז'.
בית ספר חדש, התחלה חדשה, הכול מרגיש כל כך מבטיח ונהדר.
מעיין נכנסת בשער בית הספר, מקופלת ומצטמקת אבל גאה.
הקיץ הזה היא הרזתה והשתנתה, ומראה הלך והתעצב ליפה יותר ויותר.
לחייה המלאות איבדו מעט מעגלגלותם וקיבלו צורה בוגרת יותר, אך חיוכה הזחוח עודנו נשאר כפי שהיה- מלא מרץ ואנרגיות להתמודד עם הלא נודע.
כבר בכניסתה לכיתה היא חשה משונה.
רוחה נופלת באופן כמעט מיידי כשהיא מבחינה בקבוצה של כתריסר בנות שיושבות יחד.
לא.
לא שוב.
לא רוצה!
וכבר היא מדמיינת את הרגע שבו תעלה על ההסעה שתיקח אותה לביתה.
אבל מאז זה הולך ומשתפר.
היא מסתירה לגמרי את אי נוחיותה ומתיידדת עם שאר התלמידות באופן מהיר במיוחד, נאבקת על מקומה בחינניות ובשמחה.
"היי, בנות! יאאא איך אני מתרגשת!!" נכנסת אישה בשנות העשרים לחייה מלאת אושר וצנעה.
וואו.
זה מה שעובר בראשה של מעיין והיא מרגישה איך היא מתמלאת בציפייה לבאות.
היא מתיישבת בשולחן ליד "חברתה" (ילדה שלמדה איתה ביסודי וכעת המשיכה לאותו בית הספר, אלא שביסודי לא היה קשר בין השתיים כלל) ופותחת את הסידור.
זה הולך להיות בית ספר טוב היא חושבת ואולי היא באמת צדקה.