רעש וקולות של אנשים עוטפים אותה, אבל מעיין מתעלמת מכולם במעין בועה משלה ויושבת על המיטה שלה, מכורבלת רועדת בפוך הגדול.
מה אני יכולה לעשות? איך אני פותרת את זה? היא מנסה לחשוב על המצב כבעיה שזקוקה לפיתרון, כפי שלמדה בבית הספר.
היא נזכרת בשיחות ששמעה בעבר, בלי שראו אותה או הבחינו בה, כשהאזינה לדברים שנאמרו על הרגלי האכילה שלה.
לא דברים רעים, להיפך- סיפרו בשבחה שהיא אינה מסרבת ומקשה בעניין זה, לעומת שאר הילדים.
אז, כששמעה זאת לראשונה - ניפחה את חזה בגאווה ושמחה שהיא מסייעת לאימה. עכשיו - עכשיו היא מבינה.
היא עוברת בראשה על הדברים שהיא רגילה לאכול.
עוגות - מעכשיו רק חתיכה אחת בשבוע, מהעוגה שאימא מכינה לכבוד שבת.
מיץ ומשקאות מתוקים - כוס אחת בשבוע, בארוחת שישי.
ממתקים - רק שוקולד, ואחד בשבוע, וכן הלאה וכן הלאה...
מעיין שלנו היא ילדה עקשנית שאינה מוותרת לעצמה - במיוחד כשהמטרה כל כך חשובה והיא נתקלת במילה 'שמנה' מדי יום.
"מעיינוש, בואי קחי חטיף - סבתא הביאה לך" אימא קוראת ומעיין כבר יודעת מה לעשות.
היא לוקחת את החטיף מסבתה, נושקת ללחיה ומודה לה, ואז - בלי שאף אחד לא שם לב - היא משחילה את החטיף למגירת הממתקים.
מדי פעם, כשהמקרה חוזר על עצמו בדוגמות דומות - יש אחד שמבחין, ומעיין מתמלאת סיפוק כשהיא רואה את החיוך הגאה על פניו.
הנה - אני מצליחה! היא חושבת גאה בראשה וממשיכה.
לאט לאט רשימת החוקים משתנה.
עוגות - חס וחלילה!
שתיה - רק מים!
ממתקים - אין דבר כזה בכלל...
והנה מגיע היום המכריע והחשוב מכל - יום בדיקת גובה ומשקל בבית הספר.
מעיין רועדת מפחד בליבה, אך צוחקת ומחייכת כשכל חברותיה רצות וצוחקות לפני הבדיקה. כולן רצות בשביל הכיף, בשביל הצחוק, ורק מעיין באמת משתדלת בתקווה שזה ישנה משהו.
והנה היא כבר עומדת בתור לחדר לאחות. ועוד ילדה יוצאת ועוד אחת, וכל אחת עם חיוך קליל על הפנים.
סוף סוף מגיע תורה והיא נכנסת רועדת למול חיוכה המלאכותי של האחות.
"שם?"
"מעיין... אברג'ל מעיין" היא עונה.
האחות קמה ומובילה אותה בתחילה למודד הגובה.
"מטר שלושים" האחות מחייכת במעט רחמים למראה הגובה הנמוך. מעיין מחייכת בגאווה, בטוחה שגבהה באופן משמעותי.
ליבה של מעיין מתחיל לפעום במהירות ונשימתה מאומצת כשהיא עוברת למודד המשקל.
"שלושים ואחת"
זה בסדר, לא? מעיין מקווה כשהיא יוצאת מחדר האחות עם המרשם ביד. לא לא לא! זה המון! במקום להרזות רק עלית! היא שומעת קול כואב קורא בתוכה ונאנחת בייאוש.
לא. אני לא מתייאשת. תמיד יש סיכוי.
היא מביטה בבטנה החשופה שכבר לא תפוחה, וכל מה שהיא רואה זה תיעוב מוחלט.
היא צובטת את הבטן, לוחצת ומכניסה אותה פנימה ולבסוף נשכבת עייפה על רצפת המקלחת הקרה.
אני חייבת לעשות משהו... היא חושבת ומוסיפה עוד כללים לרשימה.
אף פעם לא לוקחים תוספת. מה שמוגש בתחילת הארוחה זה מה שאני אוכל.
כשאחרים לא רואים - לא לאכול.
YOU ARE READING
מי היה מאמין?
Novela Juvenilתמיד כשרוצים לכתוב סיפור או קטע, כל הבעיה היא למצוא מאיפה להתחיל. העלילה כבר בראש, האירועים, הדמויות, הרגשות, אבל קשה למצוא ולהגדיר את המילה הראשונה. את המשפט הראשון. את הפתיחה. הסיפור הזה הוא לא עוד סתם סיפור - אני מקווה - הסיפור הזה הוא חיים. חיים...
