זה היה אחד מהימים הרגילים והצפויים האלה, ומעיין ישבה בכיסאה משועממת, משרבטת בחולמניות דמות ילדה - לא מודעת לכך שעוד מספר רגעים יקרה דבר שישנה את חייה.
"מעיין, את תשבי בשולחן מאחור עם שאנל" המורה מחייכת ומעיין אוספת את חפציה לתיק ופונה לסוף הכיתה.
"היי, איזה כיף שאנחנו יחד?" מעיין שואלת בחיוך מתלהב כדי לרצות את חברתה.
את האמת, מעיין ושאנל לא כל כך הכירו זו את זו, וודאי שלא ניתן היה לכנותן 'חברות טובות'.
שאנל הייתה מהבנות החכמות ביותר בכיתה.
הכי חכמה
כמו מעיין...
בבית הספר היסודי מעיין התרגלה להיות החכמה ביותר, שתמיד פונים אליה לעזר. בשיעורי הבית והמבחנים, מתחנפים אליה כשזקוקים לה ופתאום השנה - המצב השתנה.
היא כבר לא היחידה.
היא כבר לא החריגה.
מעיין מוצאת את עצמה יום אחרי יום הולכת ונקשרת אל שאנל, ובתוך כחודש היא כבר חשה כיצד השפיעה עליה המתנה המופלאה שקיבלה.
חברה.
יום עובר יום ומעיין נחושה בדעתה לשמור על שאנל חברתה בתור חברה.
לא עובר זמן והבנות שנראו הכי מנוגדות בכיתה; שאנל העדינה, החרשנית, שמתביישת מחברה ומעדיפה פינה שקטה עם ספר, לעומת מעיין החייכנית והאנרגטית, שדואגת ליצור קשרי חברות עם כולן ונראה שלימודים אינם מעניינים אותה כלל.
בהתחלה, מעיין קצת חוששת. חברות זו חברות - התחייבות, והיא מפחדת לפגוע בשאנל העדינה והשברירית - כפי שהיא רואה אותה.
היא פוסעת בשביל החברות בצעדים קטנים וזהירים, מוודאת כל פעם שהיא אינה פוגעת או הורסת הכול על ידי מעשה טיפשי אחד.
היא מרגישה קטנה.
חלשה.
ברת מזל - כמו נפלה בחלקה הזכות לחברה כזאת מדהימה.
אחרי כחודשיים כבר כל אחת בכיתה יכלה לומר בביטחון שהזוג מאחור הוא זוג לתמיד.
YOU ARE READING
מי היה מאמין?
Novela Juvenilתמיד כשרוצים לכתוב סיפור או קטע, כל הבעיה היא למצוא מאיפה להתחיל. העלילה כבר בראש, האירועים, הדמויות, הרגשות, אבל קשה למצוא ולהגדיר את המילה הראשונה. את המשפט הראשון. את הפתיחה. הסיפור הזה הוא לא עוד סתם סיפור - אני מקווה - הסיפור הזה הוא חיים. חיים...
