סיפורי הפיות של רייבן

פרק 10

שפתיו רפרפו על אלו של ג׳אק בעדינות, טועמות אותן באיטיות. ג׳אק פתח את עיניו, מצפה לפגוש בעיניים כחולות עמוקות, אך במקומן הוא מצא את עצמו בוהה אל תוך עיניו הזהובות של ראי.
"אני מכיר את המבט הזה," אמר ראי. "ציפית לראות מישהו אחר כשפתחת את עיניך."
ג׳אק נאנח והניח את ראשו על כתפו של ראי. "מצטער." הוא אמר.
"אל תצטער, זה לא כאילו אנחנו ביחד."
"אני מניח." ג׳אק סובב את ראשו לכיוון צווארו של ראי ונישק אותו.
"אז מי זה?" שאל ראי.
"בן אדם." השיב ג׳אק.
ראי התרחק ממנו במהירות, "באמת, ג׳אק? בן אדם?"
ג׳אק משך אותו בחזרה אליו והניח את ראשו על כתפו שוב. "כן, באמת."
"בן האדם שריפאת?"
ג׳אק הנהן ונישק את צווארו שוב.
ראי נאנח. "אז למה אתה מנשק אותי?" הוא שאל. "לך תנשק אותו."
"הוא הנסיך של ממלכת בני האדם."
ראי הוריד את משקפיו ושפשף את עיניו, "חתיכת בן אדם מצאת לעצמך."
"אני יודע." רטן ג׳אק.
ראי הניח את ידיו על קו לסתו של ג׳אק והרים את פניו אליו, "אז מה אתה רוצה לעשות?"
"אני רוצה ללכת לראות אותו."
"אולי כדאי שתחכה עם זה," הציע הרופא. "אם תעלם שוב, המלך כנראה יהרוג אותך."
"כן, אתה כנראה צודק."
"לך לישון, חכה כמה ימים," אמר ראי. "תן לעצמך לחשוב על זה, ותן לכעס של המלך לרדת. אחר כך תחליט."
כן, זה נשמע לו כמו תוכנית טובה. הוא קם מהמיטה עליה ישב ופנה לצאת מהמרפאה. לבסוף הוא הסתובב והביט בראי בחיוך שובב, "תבוא איתי לחדר שלי?" הוא שאל.
"כדי שתדמיין שאני בן האדם שלך? ממש לא." ראי דחף אותו.
"בטוח?" שאל ג׳אק.
"בטוח."

עברו כמה ימים מאז שרייבן חזר לארמון. השומרים שמצאו אותו לקחו אותו איתם בחזרה אל הארמון אחרי שהסביר למפקד שלהם מה קרה. הוא ראה שחלקם נשארו בתוך ביער בחיפוש אחר אותם אנשים. הוא קיבל קבלת פנים חמימה מאביו שחיבק אותו והודה לאל שהוא בסדר. כשרייבן סיפר לו שהחוטף הגיע מתוך הארמון, הוא הבטיח שהחיילים יחקרו את העניין ולא ינוחו עד שיהיו בטוחים שאין עוד בוגדים בתוכם. אבל אז הוא נאלץ ללכת לפגישה חשובה ושלח אותו לחדרו.
רייבן בילה את אותם ימים בחדרו, אביו ציווה שינוח ולכן הוא לא היה צריך לצאת משם אף פעם. רייבן מצא את עצמו חושב, המון. וכל מה שהוא הצליח לחשוב עליו כל אותם ימים שהיה עם ג׳אק. הפיה מילא את ראשו ולא נתן לו שניה אחת לנוח. הזיכרון המתוק של הריקוד שחלקו, הנשיקה, רייבן היה מרגיש את עצמו עולה באש מבפנים בכל פעם שניזכר.
לפתע עלתה בראשו המחשבה שיכול להיות שהפיה שיקר. הוא אמר שהוא לא יכול לכשף אותו ולשלוט בו, אבל בבירור משהו לא היה בסדר עם ראשו שלו. הוא אף פעם לא חשב על מישהו כל כך הרבה, אפילו על ארוסתו, הנסיכה סופיה, שהייתה צריכה להתחתן איתו כשלשניהם ימלאו עשרים ואחת, שנתיים מהיום. הוא הכיר את סופיה מאז שנולד ותמיד חיבב אותה מאוד. אבל גם היא לא הסתובבה במחשבותיו כמו הפיה העוקצני. הכל עצבן אותו בג׳אק, הדרך בה תמיד היה רגוע, גם כשהיה קשור לקיר באמצע שום מקום. הפנים היפות מספיק כדי להיות שייכות למלאך. החיוך המקניט שלו, העיניים שזהרו בגוון כחול בהיר שרייבן אפילו לא ידע שקיים. ושפתיו... שהבריקו תמיד וכשחייך חשפו שתי שורות של שיניים מושלמות. רייבן רצה לטעום את שפתיו שוב כל כך עד שזה כמעט הכאיב לו לחשוב עליו.
לא יכול להיות שהמחשבות האלה פשוט הופיעו בראשו סתם ככה, הפיה כנראה כישף אותו כשרקדו, או כשנישק אותו בפעם הראשונה. אם לא... רייבן בחיים לא היה מנשק אותו מרצונו החופשי. בהחלטה של רגע, רייבן קם ממיטתו ונעל את נעליו. הוא פתח את דלת הגינה ויצא לחפש את הפיה.