סיפורי הפיות של רייבן

פרק 11

אתמול העלתי פרק בטעות אז זכיתם בשלושה פרקים בשבוע. תהנו!
***

רוח לילית קרירה קיבלה את פניו. הוא צעד בדרך ההפוכה מזו שהובילו אותו החיילים כמה ימים מוקדם יותר. הוא לא ידע איך זכר את הדרך, רגליו הובילו אותו אל הטירה הנטושה לפני שבאמת הצליח לחשוב על זה. הטירה ניצבה בדיוק כפי שזכר אותה, חשוכה וריקה. הוא התקרב אליה באיטיות, פתאום הוא קלט מה הוא עשה. מה הוא עושה עכשיו? הוא לא יכול להיכנס אל השטח של הפיות, אבל גם לא באמת היה לו מה לחפש בטירה. כאשר הוא הגיע לפתח דרכו הם יצאו בפעם הקודמת, רייבן התיישב על אבן גדולה. הוא פשוט הולך לחכות? ומה אם הפיה אף פעם לא יבוא לשם? מה אם הוא כישף אותו ואז שכח אותו? מה אם לא באמת היה אכפת לו מה עובר עליו עכשיו?
לכל השאלות האלה הוא קיבל תשובה ברגע שגוף כלשהו נחת לידו. הוא קפץ לאחור והביט בגוף הזר. ג׳אק מיהר לתפוס אותו לפני שהוא נפל מהאבן, "נפלת בשבילי כל כך חזק שאתה גם נופל פיזית כל פעם שאני באיזור?" הפיה הקניט אותו. רייבן הרגיש את החום עולה לפניו. מלאך, הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלחשוב. ברגע שהוא הרגיש שהוא יציב מספיק הוא דחף את הפיה ממנו. "תפסיק את זה." הוא ציווה.
ג׳אק הרים את גבותיו בבלבול, "פגעתי בך?" הוא שאל. "התכוונתי רק להתבדח, אני מתנצל שפגעתי בך."
רייבן מצא את עצמו חסר מילים לכמה שניות לפני שהיא את ראשו, "לא זה," הוא אמר. "הכישוף שהטלת עליי."
"לא הטלתי עליך שום כישוף." השיב, עדיין מבולבל.
"אני יודע שכן," התווכח רייבן. "כשרקדנו או כש...נישקת אותי. אין שום הסבר אחר לזה שאני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי."
עיניו של ג׳אק התרככו בהבנה, "כבר אמרתי לך שאין שום כישוף שיכול לתת לי לשלוט בך."
"אני לא מאמין לך." השיב רייבן.
ג׳אק התיישב על רצפת האבן הקרה ונשען על האבן עליה ישב רייבן כמה דקות קודם לכן. "בני אדם נולדו ללא היכולת להכיל יותר מדי," הוא אמר. רייבן חשב שהוא מלגלג לבני אדם, אבל ג׳אק המשיך, "יותר מדי אוכל, יותר מדי מתוק, יותר מדי שקט, יותר מדי רעש, יותר מדי יופי. פיות הם בדיוק על הגבול הזה בין האפשרי ליותר מדי. גם ריקוד. אז כשהמוח שלך רואה פיה רוקדת, הוא לא יודע איך להכיל את זה. כמו לראות תינוק חמוד מדי, או יותר מדי סוכר. המוח שלך יכול לשרוד את זה, אבל הוא גורם לך להרגיש רגשות חזקים שכנראה אף פעם לא הרגשת לפני."
"אז לא כישפת אותי? המוח שלי פשוט מפריש רגשות מבלבלים כדי לנסות להכיל את מה שראיתי?"
ג׳אק הנהן.
"אז אין לי באמת רגשות כלפיך? אני סתם מבולבל?"
ג׳אק גיחך, "אה, זה לא. הרגשות שאתה מרגיש אמיתיים. הם פשוט ברמה שכנראה לא הרגשת אף פעם לפני."
רייבן הסמיק כשהבין שהוא הרגע הודה שיש לו רגשות כלפי הפיה מבלי להיות מכושף על ידי שום דבר. הוא רצה את ג׳אק פשוט כי הוא רצה אותו.
ג׳אק הבחין בסומק על פניו וחייך חיוך עקום, "שב איתי." הוא ביקש.
רייבן היסס רגע ארוך לפני שהתיישב לצידו. הוא בחן את ידיו ביתר תשומת ליבו, רק כדי לא להביט בג׳אק. הוא עדיין הרגיש את הסומק העז שכיסה את לחיו. לפתע הוא הבין שהוא אפילו לא יודע מדוע הפיה הגיע לשם. "מה אתה עושה כאן, בעצם?" הוא שאל, מביט בו בפעם הראשונה מאז שהתיישב.
ג׳אק נשען אחורה, "בדיוק כמוך," הוא השיב והביט בו מזווית עינו. "רציתי לראות אותך."
"אתה נראה הרבה פחות מבולבל ממני." ציין רייבן וקבר את פניו בידיו.
"לימדו אותך שרגשות מפריעים לך לעשות את ההחלטות הנכונות, נכון?"
רייבן הנהן.
"לימדו אותך להדחיק את הרגשות שלך הצידה, לא להרגיש אותם. ועכשיו כשהמוח שלך מחייב אותך להרגיש אותם, אתה לא מזהה אותם, ולא יודע איך להתמודד איתם."
"אותך לימדו להרגיש?" שאל רייבן.
"אותי לימדו לחיות." השיב ג׳אק.