כשקמתי בבוקר, הרגשתי צורך להגיע במהירות אל חדר האוכל ולפגוש שוב את זאין.
לדבר איתו על הפתק הזה שקיבלתי ממנו אתמול, ולדעת מה המשמעות של כל זה.
לא שמתי לב שאני רצה עד שפעימות הלב שלי התחילו להיות מהירות יותר והתחלתי להתנשם ולהתנשף במהירות.
כשהגעתי אל חדר האוכל, ראיתי שזאין בדיוק התיישב בשולחן שלי.
זה מוזר כיוון שהשולחן הזה בדרך כלל ריק . הייתי מתבודדת לבד ולא יושבת עם כולם בשולחנות המרכזיים.
לפני שהתיישבתי בשולחן נשמע קולו של המנהל ג'ורג' בכריזה.
זיהיתי אותו לפי הקול הצרוד והמבטא הג'ורדי הטיפוסי.
"ג'יי מונטגומרי מתבקשת להגיע במהירות אל משרדי ההנהלה בקומה השלישית"
הרמתי את ראשי מהצלחת בתדהמה.
זאין הסתכל עליי במופתעות ולאחר מכן צחקק לעצמו. הצלחתי לשמוע את המלמולים שלו כשהוא הרכין את ראשו לצלחתו בחיוך "ראתה אותי והתחילה לעשות בעיות"
הייתי מפוחדת וכועסת בו זמנית והחלטתי ללכת אל המנהל כדי לברר מה רוצים ממני שם למעלה.
בדרך אל המדרגות, שוב פעם חשבתי על הפתק שזאין שלח לי אתמול והרגשתי צורך מאוד חזק לקבל את ההסברים שלו על הפתק הזה אבל אז נזכרתי שאני בעצם עולה במדרגות לכיוון קומת משרדי ההנהלה שנמצאים בקומה השלישית.
כל כך פחדתי מהמנהל עד שחשבתי שאני אגמור את ה'שיחה' הזו בהתעלפות ואתעורר בקומה הרביעית שהיא בעצם בית החולים.
אחרי עלייה ממושכת במדרגות, הגעתי אל הקומה השלישית.
לא הייתי עולה לכאן פעמים רבות אך אני מכירה את המקום ויודעת בדיוק לאן ללכת.
המסדרון הארוך מלא בדלתות, רובן סגורות והשאר פתוחות.
עציץ נוי מונח ליד כל דלת ומנורה קטנה מודבקת לקיר במרווחים בין הדלתות
במרכז המסדרון פרוס שטיח חלק בצבע צהוב שמנת והקירות צבועים בירוק זית.
הדלת האחרונה שנמצאת בסוף המסדרון היא הדלת של המנהל
לשם אני צריכה ללכת .
"כן המנהל ג'ורג' " נעמדתי בכניסה ולאחר כמה שניות הבחנתי בבחורה שעומדת ליד השולחן שלו כשהגב שלה מופנה אליי.
ברגע שהיא הסתובבה, פי נפער ודמעות חנקו את גרוני
זאת הייתה קייט.
החברה היחידה שלי כאן שעזבה לפני כמה חודשים והותירה אותי כאן לבד.
