חמישה ימים עברו מאז שזאין הגיע למוסד. הוא נראה מבודד ואף אחד לא מוכן להתקרב אליו או לפחות לדבר איתו.
אני ניסיתי לדבר איתו אתמול כדי לנסות להבין מה קרה בארוחת הערב ההיא לפני חמישה ימים אבל בכל פעם שהתקרבתי אליו או ניסיתי לדבר איתו הוא ברח ממני ונעלם.
הדבר היחיד שאני יודעת עליו זה שכל יום לקראת השעה שש בערב הוא יוצא לעשן ליד המזרקה שנמצאת בדיוק מול חדרי. וככה אני יכולה להסתכל עליו ולנסות להבין מה עובר עליו.
עכשיו השעה היא עשר דקות לשש ואני מרגישה כמו סוכנת חשאית בפעולה סודית כשאני עומדת ליד החלון בחדרי, מוסתרת מעט מהוילון, מחכה לשמוע את החלון של החדר שלו נפתח ולראות אותו יוצא ממנו.
והנה זה קורה...
אני מזהה את צליל החריקה של החלון שלו כשהוא נפתח , וזאין קופץ דרכו החוצה אל האוויר הקר כשהוא עטוף במעיל וכובע גרב.
צדקתי כשהסתכלתי לפני כמה ימים על העננים וחשבתי שיגיע גשם.. במשך שלושה ימים רצופים הגשם לא פסק ולא יכולתי לצאת מהמבנה אפילו כדי לנשום אוויר צח. וזאין היה היחיד שיצא מהבניין וכמובן כדי לעשן. אני זוכרת אותו חוזר אל החלון שלו כשהוא סחוט במים ואדים של קור יוצאים מפיו כשהוא נשם לרווחה..
זאין רץ אל המזרקה והתיישב על הדשא כשמדרגה בתור משענת לגבו. כמו תמיד הוא הוציא סיגריה ומצית מהכיס ומדליק אותה. מעשן אותה באיטיות ובקלילות .
לאחר כמה דקות הוא סיים את הסיגריה והעיף אותה למזרקה שמאחוריו. אך הוא לא קם מהדשא אלא ממשיך לשבת שם ולא לעשות כלום.
הוא הסתכל לכיוון החלון שלי ומיהרתי לכסות את עצמי בוילון כדי שהוא לא יראה ואני חושבת שאפילו הצלחתי. כמה שניות מאוחר יותר הוא החזיר את מבטו אל הדשא והבעת הפנים שלו לא השתנתה אפילו במקצת. הוא לא ראה אותי ככל הנראה.
נשמתי לרווחה.
לפתע הוא הוציא נייר קטן וקצת מקומט מהכיס שלו והניח אותו על מדרגת המזרקה , הוא טבל את אצבעו בשלולית בוץ שהייתה בסמוך למקום ישיבתו וכתב משהו על הדף עם הבוץ שבאצבעו.
לא יכולתי לקרוא מה הוא רשם אבל מיד לאחר מכן הוא קם, ניגב את ידו מהבוץ שנותר עליה ורץ חזרה לחלון שלו.
לא ראיתי אותו יותר מאז.
סגרתי את החלון והתיישבתי על המיטה. בהיתי בספרים שלי והתלבטתי איזה מהם לקרוא, אך שמעתי רעש קטן מבעד לדלת של חדרי וכשקמתי מהמיטה ועמדתי לפתוח אותה, ראיתי צל בחריץ של הדלת וידעתי שהיה שם מישהו.
