הגעתי ללואי לפני חצי שעה, שנינו יושבים על הספה ולא מדברים אחד עם השני.
ברור לי שהמשטרה לא סתם עצרה את רובין.
אני יודע שמישהו דיווח, והמישהו הזה, הוא לואי.
אני לא רוצה שבגלל לואי ישלחו אותי לבית אומנה, ואיזה משפחה זרה תאמץ אותי ביום מן הימים. אני רוצה להמשיך לחיות את החיים שלי כאן בדונקסטר.
״הארי?״ לואי שאל בהיסוס, והסתכלתי עליו לרגע אחד, ואז הסטתי את מבטי.
״אני מצטער.״ הוא אמר בשקט, וחייכתי.
״אין לך מה להצטער עשית את המעשה הנכון.״
״אבל הייתי צריך להתייעץ איתך, פשוט לא יכולתי, זה היה קשה מדי, לחשוב שאתה בחדר הזה והוא עושה בך מה שהוא רוצה, ואתה זועק לעזרה... הארי, לא יכולתי להתמודד עם זה, כי... כי... כי...״ התחילו לרדת לו דמעות מהעיניים, ומיד חיבקתי אותו.
״הכל בסדר לו, אני מבטיח.״ הוא בכה, ובכה הרבה.
הוא היה בנפילת מתח אני יכול להבין את זה.
״הארי, אני אוהב אותך, אני כל כך אוהב אותך, תבטיח לי שלא תחזור לאיש הזה, תבטיח לי שתלחם בו. אני אעזור בכל מה שאתה רוצה, אני פשוט צריך להגיד את זה, אני אוהב אותך כל כך.״
