And What If We Kiss [Hebrew]

Chapter Eight

אני יודעת שזה לא קשור, אבל זאת אני בתמונה.. מלא ביקשו ממני בפרטי והחלטתי פשוט לחסוך את ההודעות המיותרות האלו.. אע, ועוד משהו קטן, אם בא לכן סתם לדבר או לשאול שאלות אתן מוזמנות לפנות אליי כאן בפרטי או לבקש את מספר הפלאפון שלי ולתקשר איתי בווצאפ 💖 קריאה מהנה אוהבות שלי😍 אע ותתעלמו שיצא לי אף בגודל של פרה 🐮😳

- - - - - - - -

שבוע עבר מאז שראיתי את אליסון לאחרונה, היא פשוט נעלמה. כשאני מתקשר היא לא עונה, והיא גם לא מגיעה לבית הספר. החלטתי גם לא להגיע לבית הספר בנתיים, עד שהיא תענה.

מפוצץ אותה בהודעות וכלום לא גורם לה לענות לי. שולח לה תמונות שלנו מתנשקים כדי לגרום לה לצביטה בלב, שתבין מה מחכה לה, כמה אהבה מחכה לה.

מתרסק על המיטה, שבור. אני מניח שבוב עומד מאחוריי מה שקורה כאן. אבא בן זונה! למה דווקא איתו אמא שלי הביאה אותי לכאן? למה דווקא בחיים שלי צריך להיות כזה מסובך? עד שמישהי באמצ נכנסה לי ללב ולא הייתה סטוץ חד פעמי היא צריכה להיות הבת החורגת של אבא שלי!? כוסעמעמק.

הפלאפון שלי רוטט, ואני פשוט זורק אותו לרצפה, אין לי כח לשום דבר עכשיו. הפלאפון לא מפסיק עם הרטט, ואני מפנה מבט אליו, רואה את השם שלה. קם במהירות ותופס אותו, עונה ודופק הלב שלי עולה.

"אליסון?" אני עונה, שבור, עומד להתפרק. "אמרת לי שאת נשארת איתי.." דמעה זולגת במורד עיניי, ואני מנגב אותה במהירות. "למה שיקרת לי?"

היא לא מגיבה, שותקת. "תעני לי!" אני צועק. עושה את דרכי חזרה אל המיטה שלי, נשכב עלייה ומניח את הפלאפון שלי לצידי על רמקול.

"דילן," היא אומרת בסופו של דבר, וזה גרם ללב שלי להיסדק. בכיתי, ממש ככה. "אני.. אני לא ידעתי איך לומר לך את זה, אני מצטערת.." שמעו עלייה, שמעו שהיא נשברת גם. היא בכתה.

"אל תבכי, אני מתחנן." ביקשתי, עוצם את עיניי בחוזקה.

"דילן, אנחנו.. צריכים להיפרד." היא אומרת, מכניסה לי סכין ללב. "אליסון, בואי הנה לרגע!" שמעתי את בוב מהצד השני. "אני.. חייבת ללכת." היא ממלמלת.

"חתיכת בן זונה, אני ארצח אותו אליסון! בגללו את מוותרת על זה? בגללו?! לכי תזדייני בת זונה." אני צועק, מנתק.

בא לי למות, אני נשבע, אני.. אני יכול להרוג עכשיו.

"דילן, מה אתה רוצה לאכול?" אמא שואלת, ואני מביט בה, המבט שלי ריק. "מה קרה?" היא שואלת, המומה.

"אמא, היא.. היא גמרה איתי." אמרתי, וזה גרם ללב שלי לדמם עוד יותר.

"אליסון?" היא שואלת, יודעת שזו היא אבל בכל זאת שואלת. אני מהנן ומתייפך.

היא מתיישבת על המיטה שלי, ראשי מונח על כתפה, והיא מנחמת. "זה הכול בגללו," אמרתי בזמן שהחולצה שלה נספגת בדמעות.