And What If We Kiss [Hebrew]

Chapter Six

אני עומדת מול הדלת במשך שעתיים, מפחדת לדפוק עלייה, ולקבל דחייה. המשכתי לעמוד, מחשבות מתרוצצות בראשי. הוא כועס עליי? טוב, בטח שהוא כועס עליי, אבל אשמתו שהוא התנהג כמו טיפש.

לפעמים הוא מתנהג כמו ילד קטן, ויש לו גישה מגעילה. באמת, הוא בלתי נסבל מידי פעם. הוא חצוף, הוא מקלל, הוא מתקוטט. בסופו של דבר הוא ישפיע עליי לרעה. בשבוע האחרון לא הגעתי לשלוש שיעורים בגללו, כי הוא עיכב אותנו שעות במחסן בבית הספר. הוא כבר התחיל להשפיע עליי, ואני צריכה להתרחק ממנו. כן, כן אליסון. את צריכה להתרחק ממנו, הוא יהפוך אותך להיות כמוהו.

הדלת נפתחת, עינינו נפגשות.

"את יכולה להסביר לי למה את עומדת מתחת לבית שלי במשך פאקינג שעתיים ורבע?!" הוא אומר, ואני מביטה בו.

"א..אמרת לי לבוא אליך בשש." השבתי, השפה שלי רועדת. לא לבכות, אליסון, אל תבכי.

הוא גלגל את עיניו. "כבר שמונה ורבע, טוב שנזכרת."

"אני פה במשך שעתיים ורבע, להזכירך.." הו, כל הכבוד לי, הבכתי את עצמי כל כך עכשיו. הוא בטח חושב שאני נואשת עכשיו. הדמעות איימו לפרוץ, והוא הביט בי.. אסור לי לבכות לידו- אבל כבר מאוחר מידי, דמעה זלגה במורד עיניי. הייתה לו הבעה קשוחה, כעוסה, אלימה, ובשנייה הכול נעלם, בעזרת דמעה אחת. הוא הושיט אליי את ידו, מקרב אותי ואז ידו השנייה מחליקה אל גבי. דמעות נוספות זולגות מעיניי ואז זה קורה, השפתיים שלנו נצמדות. אני משכתי בחולצה שלו, נתמכת בה כדי להגיע אליו.

הוא מתנתק, באיטיות. "תנגבי את הדמעות האלה, זה שובר אותי." דילן ביקש, מחליק את אגודליו על הלחיים שלי, ואני גם מנסה לנגב את הדמעות. "הייתי ממש כעוס היום. היית צריכה לתת לי לטפל בזה, לא אכפת לי להסתבך." מיהרתי לדבר, לתקן אותו.

"לי אכפת מזה שאתה מסתבך. אוקיי? לי אכפת. אתה חשוב לי.. אני לא רוצה שתסבך, ובטח שלא בגללי."

הוא שותק, ואז פולט בסופו של דבר. "אני מצטער.." מבטו מושפל. "אני לא רוצה לאכזב אותך."

"לא, לא דילן.. את-אתה לא מאכזב אותי. אל תחשוב על זה אפילו! אני יודעת שאתה משתדל, אני גאה בך על זה, באמת.." הרטבתי את שפתיי, והוא הביט מאחורי.

"תכנסי, עוד מעט יהיה גשם. אנחנו צריכים לצאת עוד שעה וחצי."

"לפי מה שהבנתי, דיימון קשור לזה שהם רוצים להיפטר מסקוט." אנה אמרה, ולורה הנהנה.

"כשביקרנו אותו זה מה שהוא אמר, שהוא חושד שזה קשור לדיימון." לורה סיימה.