מיוריאל של הים - הבלוג

יום ראשון

למה אני בכלל מתחילה את זה ביום ראשון? טוב, אולי כי קשה להתחיל מהתחלה. חיים זה חיים וקורה כל כך הרבה... אבל כל כך מעט גם לפעמים.

אני בת ים. ומאלה מכם שאוהבים בנות ים או אפילו שמעו על זה, עדיין לא בטוח שאתם יודעים מה זה בכלל באמת. בלי לזלזל.

בנות ים לא מצמיחות סנפיר כשהן נוגעות במים, לרובנו אין קשר לירח מלא, ובכלל זה די סטראוטיפי כל העניין הזה. יודעים? שיטת מכירה של בובות לילדות קטנות. אוח, למה אני יוצאת נגד בובות בכלל...?

בקיצור, אם יש לי סנפיר, קשקשים וכל זה, זה לפי מה שאני מרגישה. אני חושבת שאני רוצה, וזה קורה. נשמע קל, אה? בלי כל הבריחה ממים הזאת שבסרטים.

רק שזה לא קל. מספיק שאני קצת חושבת מדי על האוקיינוס והעיניים החומות שלי מתחילות לזהור בכחול על אנושי. חושבת שאני שונאת משהו? בום, קשקשים צומחים על הרגל.

וגם ההפך - אני בים לבד ובא לי קצת להשתחרר ולשחות, ו... כלום. רגליים רגילות. בלי יכולת לנשום מתחת למים. וזהו.

גם די קשה פה על היבשה שלכם. ואני אפילו לא מדברת על הדברים שאתם חושבים עוד. רק לישון זה קשה, כאילו... לישון! לישון, בלי הגלים שמזיזים ימינה ושמאלה. בלי הקור המנחם העוטף הזה של המים. בלי... כריות ספוג ושמיכות אלמוג. סתם יובש של שמיכה ומצעים, די מעצבן.

אולי בגלל זה אני מרגישה על קוצים כל הזמן.

טוב האמת, שגם פה די מדהים. ברצינות. כאילו, השמש יפה כאן למעלה (קצת מסנוורת אבל לא נורא). אתם בונים לגובה וממציאים מכשירים ודברים שבכלל לא יכלו לעבוד איפה שחייתי כי הכל מים! חחח. פשוט ממציאים בלי הפסקה, ממציאים שירים, ממציאים תרבות. ואני...

אני די אוהבת את זה. שצבעוני כאן.
ואת הרוח, שזה הדבר הכי קרוב שיש פה לגלים.

וכאילו אני יודעת, שרוב בני הים לא הכי רוצים אפילו לנסות להשיג רגליים ולהיות פה, כי אתם זורקים עלינו פלסטיק, לא שומרים טוב על נפט, אוכלים דגים ועוד חיות וחיים בענן עשן תכלס,

אבל כאילו...

לא האמת שאין לזה אבל, זה די נורא. פשוט, אני יודעת שיש יותר מזה בכם. וגם אתם - ברור - שלא רואים רק את הדברים הפחות טובים. אתם הרי חיים פה.

אז אני גם מנסה לחיות כאן (או לפחות לעלות מדי פעם).
אני אנסה שזה יהיה בלוג של יותר מפוסט אחד, אבל בלי הבטחות.

אם תרצו תכתבו בתגובות שאלות ואני אנסה לענות.

מקווה שנתראה מתישהו,
מיוריאל בת הים