מיוריאל של הים - הבלוג

לבד

האמת שלא חשבתי שאני אי פעם אהיה ביחד. ההורים שלי נשארו איפה שבאתי, בעצם - כולם נשארו מאיפה שבאתי. כי למה שמישהי תרצה לעזוב? כולם מאושרים הרי.

כמה כן עזבו והלכו לכדור הארץ. חלק מבחירה ואת חלק המקום העיף בעצמו. אבל אני רציתי. רציתי לדעת מה זה שם שכולם מדברים עליו? אז חייתי בים לבד. המון. לא נצח נצחים אבל... כמה שנים טובות. זה היה בדיוק כמו שם אבל רק ש... לבד.

והאמת שהיה לי טוב. יכולתי לישון איפה שרציתי ולאכול מה שרציתי (לא ששם לא יכולתי), יכולתי לשיר מתחת לפני המים או מעליהם, יכולתי להפתיע אנשים שנראו לי ידידותיים או לברוח מכאלה שהסתברו כלא ידידותיים.

ולפעמים פגשתי אנשים באמת טובים. אבל לא יצאתי ליבשה הרבה בהתחלה, יודעים, בגלל כל מה שאמרתי. להזכיר? שכולם אומרים שעולם האנשים מלא זיהום, וגם סתם שהכל יבש פה.

פעם הייתי נהנית למצוא בגד על החוף, לעלות קצת (פחות משעה) ללכת, וכששמים לב אלי - לצלול ולתת את הספק שאני בת ים (בשיר, בבצבוץ סנפיר, או חיוך והיעלמות מוחלטת). אבל כבר אין לי כוח לזה. עכשיו אני פשוט רוצה לחיות.

והאנשים האלה שהציעו לי ללכת איתם, למה להם? למה להכיר אותי, מישהי לא מוכרת בג׳קט ילדותי ומכנסיים גנובים וכפכפים מפלסטיק? מה יש בי שמעניין בלי ה... בת-ימ-יות שלי?

ראיתי אותם כמה ימים אחרי. אולי הם באו בלי קשר אלי? אבל ראיתי אותם מחפשים. כששמעתי מישהו מהם אומר מיוריאל, התחלתי להתקרב ונראה שכמה מהם שמחו לראות אותי. רינה אמרה שהיא אהבה את הרמז, למרות שלא הבנתי איזה רמז, עד שהיא אמרה שמצאה אותי ״באינסטה״ בתור ״מיוריאל של הים״. הנהנתי בשמחה שהיא הצליחה איכשהו לקלוט את זה מכל מה שהיה.

התחלנו ללכת ולדבר כמו פעם קודמת, רק מוקדם יותר, והיא שאלה מאיפה הג׳קט. אמרתי שקיבלתי אותו במתנה ושאין לי מושג. הייתי אמיצה ושאלתי אותה למה הם כל כך נחמדים אלי. היא אמרה שסתם נראיתי להם נחמדה, במיוחד עם המדוזה. הייתי שוב אמיצה ושאלתי אם אני אוכל לבוא אליה, והיא אמרה שהיא צריכה ללמוד אחר כך, ואם אפשר לבוא אלי כי הבית שלי בטח קרוב אם אני כל הזמן בחוף.

יודעים מה? אין לי כוח לשקר יותר. להסתיר יותר. כאילו יש לי קצת כוח לזה, אני לא אגיד הכל, אבל... פשוט נמאס לי! אמרתי בבקשה אל תצחקי עלי, אבל אני ישנה בים ובגלל זה אני כל הזמן ליד החוף.

״אה, קמפינג״ היא אמרה ונראתה רגועה לגמרי. היא אמרה שזה די מגניב, ואז הבנתי שהיא לא הבינה כשהיא אמרה שכיף לישון על החוף. הסכמתי וחשבתי האם אי פעם אוכל להגיד למישהו משהו אמיתי. היא אמרה שתשמח לראות מתישהו. נהייתי רעבה אז אמרתי שאני חייבת ללכת, ונפרדתי מהם. ברגע האחרון צעקתי לרינה שתכתוב לי באינסטה, והלכתי לקצה החוף כדי לשחות לחפש אצות.

כשהגעתי לקצה של החוף, למערה קטנה איפה שלא רואים, הורדתי את הג׳קט והמכנס ונשארתי רק עם השמלה שלמטה. ניסיתי להפוך את הרגליים לסנפיר ולא הצלחתי. קיפלתי את האצבעות של הרגליים קדימה ואחורה, והחלטתי שטוב, אולי אני אסדר קצת כאן שאם הם יבואו, הם יראו מערה מסודרת.

הפשלתי את הכפכפים ושמתי אותם בכניסה למערה. קיפלתי את הג׳קט והמכנסיים כמו משחק קיפול הכרוב ששיחקתי עם שאר בני הים במערות כשהייתי קטנה והנחתי בפינה. קיוויתי שזה יהיה בסדר אם כולם יבואו ויראו שיש רק שני בגדים, כי נראה שלהם היה בגד שונה בפעם הראשונה שנפגשנו והיום.

הייתי נורא רעבה אז ניסיתי בכל זאת לשחות בעצירת נשימה ולמצוא קצת אצות יפות, וגיליתי שאיכשהו הרגליים לא סנפיר אבל הנשימה בסדר. נשמתי את המים, הגעתי לאצות וקטפתי כמה שנראו משביעות וטעימות. אז ראיתי ליד הסלע משהו חום מוזר. תפסתי אותו ושחיתי מחוץ למים כשהכל ביד שלי. זו היתה תיבה קטנה מעץ.

זללתי את האצות ומהרוגע והשובע שהן נתנו לי הצלחתי לגדל את הסנפיר הירוק שלי, השפרצתי בו קצת במים והסתכלתי אליו באושר. התגעגעתי אליך, כל כך מוזר שהרגליים נפרדות! כשסיימתי לאכול שטפתי ידיים בים מהירוקת של האצות והרמתי את התיבה. היה עליה מנעול והיא עדיין היתה רטובה. הזרמתי את המים שהיו עליה כדי לפתוח את המנעול, אבל לא היה בה כלום - היא היתה אדומה מבפנים עם מראה אחת קטנה. הסתכלתי על עצמי. היו לי קצת אצות בשיניים וניקיתי אותן עם מי מלח.

נזכרתי שבנות ים אפרסקיות יכולות לעבור ממקום למקום עם מראות ולהטיל כשפים איתן. הסתכלתי על השיער השזוף שלי ועל העיניים החומות שלי, ואמרתי למראה: הלוואי שיהיה לי טוב.

לא יצא נצנוץ מהמראה כמו שקורה אצל האפרסקיות, אבל קיוויתי שזה יתגשם.

שמתי את הכסף מהכיסים של הג׳קט בתיבה (כן, היום אורן לימד אותי שזה שם כולל למטבעות ולשטרות) ונעלתי אותה עם המנעול ועם קצת מים. הפכתי את הזנב לרגליים בהצלחה והלבשתי את המכנסיים מתחת לשמלה כי היה קור יבש בחוץ.

הסתכלתי על הירח שנראה כמו האות כ בשפה העברית, מעל פס של עננים שהצטבר באופק. שמתי את הידיים מתחת לראש דרך החול והתקפלתי. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק את האוויר הלילי של סוף השקיעה. עכשיו הכל יהיה טוב. פקחתי עיניים לרגע ועצמתי שוב.

לילה טוב.