הנער ירוק העיניים שוכב על הדשא.
מבטו נעוץ בשמיים הכחולים כדיו, נוצצים באורות הכוכבים.
הוא אמור להיות שמח. הרי, צבע השמיים מזכיר לו את אהובו.
אך, במקום זאת, מבטו חלול.
כי הוא איבד את כל יקומו לפני מספר דקות.
אולי היו אלו ימים.
הוא לא יודע.
והוא לא טורח לבדוק.
הזמן כאילו לא חולף.
הוא כנראה נרדם.
או שלא.
הוא לא שם לב.
הדבר הבא שהוא זוכר זה את הזריחה צובעת את השמים בגוונים בהירים של אדום וכתום.
אבל הוא לא אמור להיות פה.
כי הכל אמור להיות בסדר.
כי הוא לא אמור להרגיש את החור הזה בחזו, כאילו מישהו עקר משם את ליבו.
כי הוא אמור להיות איתו.
אבל היקום אכזר, יותר מכל דבר, אדם, יצור, שפגש אי פעם.
ולא משנה כמה דמעות יצאו מעיניו, לא משנה כמה זמן יבהה באוויר בתקווה לשכוח את כל מה שקרה, היקום לא יוכל לחזור לצורתו המקורית.
וכל מה שירוק־העיניים יכול לעשות לגבי כך, הוא לקטוף כמה פרחים, לקשור אותם יחדיו, ולנסות להשאיר את יקומו עומד, גם אם גלקסיה בו נעלמה.
YOU ARE READING
"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"
Short Story"היקום..." "היקום?" "דבר יפיפה, לא?" "אני מניח." "לדעתי היקום נפלא. מלא באהבה ומרתק." "איך אתה יודע כל כך הרבה על היקום?" "אתה חלק ממנו. ואני יודע דברים עליך."
