היום בו אמבר ורייבן נפגשו היה יום מיוחד.
זה היה יום בו שני עולמות, שני יקומים, התחברו לאחד, ולא יכלו להיפרד.
בפעם הראשונה שרייבן ראה את אמבר, אמבר לא ראה אותו.
אמבר עמד על במת תיאטרון, יחד עם שותפו למשחק, ג׳יזל.
רייבן לא יכל להוריד את עיניו מאמבר במשך כל ההצגה, לא שם לב לשום דבר אחר. כנראה שזה היה דבר טוב, כי אם הוא היה שם לב לכמות האנשים שנמצאים באולם, כנראה שהוא היה נכנס להתקף חרדה ובורח.
הוא אפילו שכח איזו הצגה זו הייתה, מרוב שטבע בעיניו הירוקות של אמבר. אולי רומיאו ויוליה?
הן היו כל כך חמות, כל כך ירוקות, כמו שדה פרחים באביב.
בסוף ההצגה, כשכל השחקנים השתחוו, הנער ירוק העיניים סוף סוף ראה אותו. את עיניו הכחולות, את שיערו השחור, את חיוכו. זה היה חיוך טהור כל כך, דבר שגרם לאמבר לחייך עוד יותר.
ואז מבטיהם הצטלבו,
ושני יקומים הטלטלו לגמרי.
YOU ARE READING
"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"
Short Story"היקום..." "היקום?" "דבר יפיפה, לא?" "אני מניח." "לדעתי היקום נפלא. מלא באהבה ומרתק." "איך אתה יודע כל כך הרבה על היקום?" "אתה חלק ממנו. ואני יודע דברים עליך."
