ירוק העיניים חזר ל... למקום הזה.
נו, אתם יודעים.
ה... המקום הזה, עם הרבה פרחים, ושמש יפה...
הוא לא הצליח להיזכר בשם של המקום.
נו! המקום הזה.
כנראה שהוא לקח קצת יותר מדי מהכדורים האלה.
המחשבה על זה גרמה לו לצחקק.
הוא לא זכר איפה השיג אותם.
זה לא באמת שינה משהו.
כי הכדורים האלו גרמו להכל להיות בצבעים יותר יפים, ואיפשרו לו לצחקק ולצחוק ולחייך ולא לחשוב.
הוא לא רצה לחשוב.
אז הוא בלע עוד כדור אחד.
ועוד אחד.
ועוד כמה.
פרק זמן מסויים אחר כך (הנער לא טרח לעקוב אחרי כמה זמן עבר), הוא מצא את עצמו מועך כמה פרחים ומביט בשמיים, בעוד צחוק בורח מפיו.
כי הוא לא מטומטם!
באמת, הוא לא.
והוא לא יודע למה זה כל כך מצחיק אותו.
אולי בגלל הפרחים.
זה גרם לו לצחוק עוד.
ובמהרה, הצחוק עייף אותו.
עיניו הרגישו כבדות.
המחשבות חזרו לפתע.
"הו, אהובי, מה עשית..." הוא שמע קול אומר לידו, וסובב את ראשו במהירות.
אמבר יכל להישבע ברוחו, נפשו ויקומו שהוא ראה לרגע את רייבן שם, רק לשבריר שנייה, ולכן שלח את ידו לשם.
הוא אחז בכלום.
הנער נשכב בשדה (שדה! זו המילה שחיפש), והניח לידו ליפול על הקרקע.
הוא נלחם להשאיר את עיניו פקוחות לכמה רגעים.
ואז עלתה בו המחשבה.
למה?
לא הייתה לא תשובה.
אז הוא לא נלחם יותר.
רק נשם עמוקות לרגע.
הרוח נשבה, כאילו לוחשת לו, "תישן."
כמה זמן אחר כך, הוא נרדם.
ויקומו נהיה שקט מחיים.
~
הערות, שאלות ותשובות. מוזמנים לשאול כאן עוד דברים, יכול להיות שאני אוסיף, יכול להיות שאני אענה בתגובה.
למה קראתי את הסיפור הזה?
למה לא?
מה השמות של הפרקים אומרים?
הם מרכיבים משפט.
למה נעה למה
כי.
מה רייבן עבר ולמה אין לו ביטחון?
לא חוסר ביטחון - חרדה חברתית, אוטיזם ופוביה קלה ממגע.
הערות שלי-
אני מאוד מתעב את הפרק הזה.
ולקח לי יותר מדי זמן לכתוב אותו.
המפ.
הו, ואני מוסיף שיר לחלק מהפרקים, כי מסתבר שווטפאד המקסים הוריד אותם.
עד הפעם הבאה,
להתראות.
YOU ARE READING
"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"
Short Story"היקום..." "היקום?" "דבר יפיפה, לא?" "אני מניח." "לדעתי היקום נפלא. מלא באהבה ומרתק." "איך אתה יודע כל כך הרבה על היקום?" "אתה חלק ממנו. ואני יודע דברים עליך."
