"The Universe... A Beautiful Thing, Isn't It?"

g,

בזז, הטלפון של רייבן רטט, מודיע לו שנכנסה הודעה.

זה היה בוקר, אחד שגרתי לגמרי. לא שרייבן היה מסוגל לעשות את שגרת הבוקר שלו אחרת - הוא קם (כי זה, כמובן, הדבר הראשון שעושים), התארגן, עשה הליכה של בדיוק עשרים וחמש דקות, התקלח, אכל, והלך לעבודה. הוא עבד בחנות ספרים.

בזז. בזז. בזז. מי שולח לו כל כך הרבה הודעות? בדרך כלל אנשים העדיפו לא לתקשר איתו, כי הוא לא היה נורמלי. רייבן העדיף להעמיד פנים שזה לא מפריע לו.

הוא העיף מבט בטלפון הרוטט, ומבט מופתע התפשט על פניו כשראה מי שלח לו הודעה.

אמבר: אההה xx

אמבר: רייבןןןן xx

אמבר: אההההההההה xx

אמבר: אתה חיי???????? xx

אמבר: אהההההה xx

חיוך קטן התפשט על פניו של רייבן. נחמד שיש יותר מאדם אחד שנראה שאכפת לו מהקיום שלך.

אני: בוקר טוב?

אמבר: רייבן! אתה חיי! xx :D

אני: הבחנה מעולה.

אפשר לשנות את זה בקלות, רייבן רצה לכתוב. אבל הוא לא רצה שאמבר יחשוב שהוא משוגע. הוא אחד מהאנשים היחידים שנחמדים אליו.

אמבר: וגם נחום חיי! [[[[[[: xx

אני: כל הכבוד לו. הוא חזר מהמתים.

אמבר: אה, לא, הדג מת. R.I.P נחום הדג. xx

אני: רגע. מה? אז מי זה נחום?

אמבר: האוגר שלי! יש לי עכשיו אוגר! xx

אמבר: *תמונה מצורפת*

רייבן פתח את התמונה. האוגר היה בצבע חום־דבש. היו לו עיניים גדולות, ורייבן לא יכל לעצור בעדו מלחייך. היצור הקטן היה מתוק.

אני: הו, הוא חמוד. למה דווקא נחום?

אמבר: על שם הדג! xx :D

אני: קראת לאוגר שלך על שם הדג המת שלך.

אמבר: בהחלט! xx

אני: מקסים. סליחה, אני חייב ללכת לעבודה. ביי.

אמבר: ביי, רייבן! xx :P

רייבן חטף את המפתחות מהשולחן ולקח את התיק שלו. חיוך קטן היה על פניו. מישהו דיבר איתו. מישהו תקשר איתו. מישהו לא תיעב אותו.

המחשבה גרמה ליקומו של רייבן להסתחרר.